טבעה של תקופת משבר, שהיא מקצינה תופעות. היא מוציאה מאנשים בצורה מרוכזת ומוקצנת את הטוב שבהם, אך גם את הרע שבהם. מאנשים, וגם מהחברה.
המלחמה הזו חשפה תופעות מרגשות ומחממות לב של סולידריות לאומית וחברתית, של רעות וערבות הדדית, שבאה לידי ביטוי בהתנדבות הרבה לסיוע לתושבי הצפון, באירוח תושבים באזורים השקטים, בהתנדבות למען חיילי צה"ל ועוד.
אולם המלחמה חשפה גם את החולי החברתי בישראל. מידי יום, כמעט, אני מתנדב במקלטים בקריית שמונה, בצפת ובטבריה, ומגלה תופעה חברתית קשה – בראשית המלחמה עזבו את הערים האוכלוסיות החזקות והבינוניות, והשאירו אחריהן את האוכלוסיות החלשות; קשישים, נכים, חולים, עניים, עולים חדשים.
כך, אותן אוכלוסיות הפגיעות ביותר לאורך כל השנה; אלו שבשעת משבר ומיתון הן הסובלות העיקריות ובשעת צמיחה ושגשוג - הצמיחה היא על גבן; אותם אנשים, שלאורך כל השנה אין ביכולתם להבטיח חינוך נאות לילדיהם ואפילו להבטחת בריאותם אין ידם משגת, הם גם הפגיעים ביותר בעת משבר ביטחוני, הם החשופים ביותר לטרור הרצחני ולתוקפנות של אויבינו.
זוהי מציאות בלתי נסבלת מבחינה מוסרית. התפיסה החברתית של היהדות מבוססת על הצורך לדאוג לחלש (הגר, היתום והאלמנה) והנה, המדינה היהודית מפקירה את החלשים לגורלם.
לא בכל המקומות זו המציאות. ביישובים הכפריים, המאופיינים בחיי קהילה סולידרית (קיבוצים, כולל קיבוצים מופרטים ומושבים) המציאות שונה. אולם בערים – אין קהילה. באין קהילה, אין סולידריות, אין אכפתיות ואלו התוצאות.
בולטת מאוד לעין העובדה, שהמדינה נעלמה. מדינת הרווחה הישראלית רוסקה, ובשעת מבחן אין מדינה. כל אדם לעצמו, לגורלו. מי שחזק ויכול לדאוג לעצמו, דואג לעצמו. מי שחלש – חייו בסכנה.
מי שהאמין, שבאין מדינת רווחה, הקהילה תתארגן באופן וולונטרי ותהווה תחליף – התבדה. כאשר המדינה משדרת מסר של ג'ונגל, קשה מאוד לקהילה לשחות נגד הזרם.
כאשר אני מגיע למקלט מוזנח ומלוכלך, השאלה הראשונה המטרידה אותי היא, מדוע התושבים אינם מנקים אותו? מדוע הם מצפים שהרשות או המדינה יעשו זאת? מדוע אין הם דואגים לעצמם? מדוע אין הם לוקחים אחריות על חייהם?
לכאורה, זו השאלה הקפיטליסטית האולטימטיבית. השאלה נכונה, אולם התשובה הקפיטליסטית האולטימטיבית, היא שאם המדינה לא תדאג לאנשים, לא תהיה להם ברירה והם ידאגו לעצמם. עובדה – זה לא כל כך עובד, בלשון המעטה.
באין מדינת רווחה ובאין קהילה חזקה ותומכת, האנשים הללו מאבדים את היכולת לדאוג לעצמם. אגב, יש גם כאלה שאובייקטיבית אינם מסוגלים לכך. לעומת זאת, חברה סולידרית ובעיקר קהילה חזקה, מעצימה את החברים בה ונותנת להם כלים לעזור לעצמם ולקחת אחריות על חייהם.
חוסנה של החברה הישראלית היא מרכיב מרכזי בביטחון הלאומי של המדינה. החוסן החברתי הוא תנאי הכרחי לניצחון במלחמה. תנועת ההתנדבות והסולידריות המציפה את הארץ, מעידה, שרוח ההפרטה לא הצמיתה לחלוטין את הערכים של רבים מאזרחי ישראל. אולם המציאות ה"ניו-אורלינסית" שמתגלית בימים אלה לפחות בחלק מערי הצפון, מעידה על חולי חברתי מהותי במדינת ישראל. גיידמאק אינו יכול ואינו צריך להיות תחליף למדינה. יש להביא לשינוי יסודי של החברה הישראלית.
בימים אלה, כל מעיינינו נשואים למלחמה. כעת עלינו להתרכז במטרה אחת – לנצח במלחמה. אולם בשש אחרי המלחמה, כחלק מהפקת הלקחים ממנה, יש לצאת למאבק על שינוי פניה של החברה. יש להיאבק להחייאתה של מדינת הרווחה. אין לשתוק עוד.
פורסם ב-bsh
http://www.bsh.co.il/ShowArticle2logic.asp?ArticleId=2718&CategoryId=112
בבלוג זה
בכל הבלוגים
