הבלוג של אורי הייטנר

לא הכרתי את יותם. אבל אני מכיר היטב את בית השיטה.

בית השיטה הוא הקיבוץ שהקים את אורטל. הניסוח של המשפט הזה אינו פליטת מקלדת. לא בכדי לא הגדרתי אותו כ"קיבוץ המאמץ" ולא כ"קיבוץ המלווה", אלא כקיבוץ שהקים קיבוץ. זו האמת. קיבוץ שלם התגייס למשימה הלאומית של הקמת קיבוץ חדש בגולן. היתה זו החלטת אסיפה. הקיבוץ גייס למשימה את טובי אנשיו. החזיר חברים משנת חופש לטובת המשימה. הקים את הגרעינים הראשונים והדריך אותם. הקים את החבורות הראשונות והדריך אותן. ארח את הגרעינים בשל"ת מוקדם ואת החבורות בהכשרה בקיבוץ. חברים רבים בבית השיטה עלו לאורטל כמלווים בתחומים שונים, בניהול, בעבודה, בחקלאות. רבים מבני בית השיטה יצאו לשנת שירות אחרי צבא באורטל הצעיר. מספר החברים והבנים שהיו מעורבים בליווי אורטל וגרעיניה גדול מאוד. שלושה מבני בית השיטה נשארו באורטל וחיים בה עד היום.

מה שמיוחד בסיפור הזה הוא עיתוי הפרוייקט. אורטל עלתה על הקרקע בשנת 1978. ההחלטה על הקמת אורטל התקבלה ב-1976. באותה שנה התגייסה בית השיטה למשימה.

היה זה פחות משלוש שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, בה ספגה בית השיטה מכה נוראית, מכה בלתי נתפסת. 11 בני הקיבוץ נהרגו באותה מלחמה. איך קיבוץ מתאושש ממכה כזאת? איך קיבוץ יכול לחזור לעצמו לאחר אסון כבד כל כך, לאחר אובדן כזה?

עובדה. קיבוץ בית השיטה לא רק שיקם את עצמו, אלא לאחר זמן קצר מאוד לקח על עצמו משימה לאומית גדולה, וביצע אותה באופן מעורר התפעלות. איזו עוצמה של קהילה!

מאז מלחמת יום הכיפורים, אין השכול מרפה מבית השיטה. חיילי צה"ל בני המקום נפלו, חברים נהרגו בתאונות דרכים, בפיגועי טרור, חברים מרכזיים הלכו לעולמם בנסיבות טרגיות. רק לאחרונה, סמוך לבחירות, בן הקיבוץ התחשמל למוות כשתלה כרזה של מפלגת העבודה. ועכשיו, שוב.

בית השיטה של היום, היא קיבוץ שחווה משבר כלכלי וחברתי, קיבוץ שהופרט. אבל בית השיטה שלי היא בית השיטה של 1981 השנה בה הגרעין שלי שרת בה בשל"ת המוקדם. בית השיטה שלי היא בית השיטה של 1986, השנה בה הגרעין שהדרכתי שרת בה בשל"ת המוקדם.

בבית השיטה מצאתי קהילה חסונה, עם תרבות מפוארת, עלון שבועי ברמה גבוהה מאוד, חוסן כלכלי, ענפי ייצור מצליחים וחזקים, מוסר עבודה גבוה, משימתיות ולקיחת עוד ועוד משימות לאומיות (באותם ימים – אימוץ אסירים מכלא שאטה), מערכת חינוך טובה ובעיקר – אנשים נהדרים. אנשי בית השיטה נראו אז בעיניי כענקים; אנשי מופת שאני רוצה ללכת בדרכם, ללכת לאורם.

וכל זה היה 8 שנים בלבד לאחר מלחמת יום הכיפורים; לאחר נפילת 11 בניהם. אי אפשר היה שלא לחוש בעצב ובכאב, שעדיין היו טריים וחיים. אך לא היה זה אבל משתק, אלא מופת של קהילה שהתמודדה איתו בצורה אצילית.

דורית צמרת, חברת בית השיטה, כתבה לאחר מלחמת יום הכיפורים את שירה "החיטה צומחת שוב". שיר זה מבטא את הכאב הנורא ואת סימני השאלה – איך אפשר להמשיך? אך זהו שיר אופטימי, שמסקנתו אופטימית. אמנם זה לא אותו העמק, אך החיטה צומחת שוב.

זה לא אותו העמק / זה לא אותו הבית / אתם אינכם ולא תוכלו לשוב / השביל עם השדרה / ובשמים עיט / אך החיטה צומחת שוב ... ואיך קורה, ואיך קורה, ואיך קורה עדיין / שהחיטה צומחת שוב?

מי יתן ויותם יהיה החלל האחרון של בית השיטה. מי יתן, ולמרות כאב השכול, החיטה תמשיך לצמוח.

נכתב ל"שווים"

www.shavim.co.il