ההפגנה הראשונה בה השתתפתי, היתה באפריל 74' בהיותי בן 11. ההפגנה התקיימה בגן הוורדים מול הכנסת, שהתכנסה לדון במסקנות דו"ח ו' אגרנט על מחדלי מלחמת יום הכיפורים, שהתפרסם ימים אחדים קודם לכן. בראש ההפגנה עמד אסא קדמוני ז"ל, בעל עיטור הגבורה וממנהיגי תנועות המחאה אחרי מלחמת יו"כ. תביעת ההפגנה היתה – על ראש הממשלה גולדה מאיר לשאת באחריות למחדל יום הכיפורים ולהתפטר. ועדת אגרנט הטילה את מלוא האחריות למחדל על הדרג הצבאי. אנו, המפגינים, טענו שאי אפשר לשחרר את הדרג שמעליו, הדרג המדיני, מאחריות למחדל כל כך חמור, ועל ראש הממשלה להתפטר מתפקידה. ואכן, באותו ערב התפטרה גולדה מאיר.
גולדה מאיר התפטרה בשל אחריותה להפתעה, שבעטיה ישראל נחלה מכה קשה ביותר בראשית המלחמה. בשל אחריותה לכך שצה"ל לא היה מוכן ולא היה ערוך לקדם פני ההתקפה. אבל גולדה היתה אחראית גם לכך שחרף תנאי הפתיחה הנוראים, ישראל נחלה במלחמה זאת את הגדול בניצחונותיה הצבאיים. המלחמה הסתיימה כאשר צבאות סוריה ומצרים הובסו, וצה"ל ישב 101 ק"מ מקאהיר ו-40 ק"מ מדמשק. למרות הלם הפתיחה, גולדה ניהלה את המערכה בקור רוח, ברוח איתנה, בגילוי של כושר מנהיגות עילאי, בחכמה ובאומץ, להבדיל מכמה מן הדרגים שמתחתיה, ובראשם שר הביטחון משה דיין. היא ניהלה בתבונה ובקור רוח את התהליך המדיני, סירבה להפסקת אש בטרם עת ובתנאים גרועים לישראל, ולאחר מכן הפגינה עמידה איתנה בלחצים האמריקאיים בעת המו"מ על הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה והשיגה בהם הישגים משמעותיים. הניצחון הישראלי במלחמת יום הכיפורים, הביא את הנשיא סאדאת להבנה שאי אפשר להשמיד את מדינת ישראל ולכן הוא פנה לדרך השלום. הניצחון הביא את מדינות ערב להכרה שאין ביכולתן לנצח את צה"ל במלחמה קונבנציונלית כוללת, ולכן מאז, במשך 33 שנים, לא היתה מלחמה כזאת. ואף על פי כן, וחרף מסקנות ו' אגרנט, גולדה הבינה שאין מנוס מהתפטרותה, ושעליה לשלם את המחיר הפוליטי על המחדל.
אם כך נהגה גולדה, על אחת כמה וכמה שכך ראוי שינהג אולמרט. בניגוד לגולדה, הוא החל את המלחמה בתנאי פתיחה מצויינים. בניגוד לגולדה, המלחמה שהוא ניהל עומדת להסתיים בתבוסה. תבוסה של מדינת ישראל במלחמה נגד ארגון טרור המונה כמה אלפי לוחמים.
אהוד אולמרט גילה נחישות, אומץ ומנהיגות בהחלטתו על פתיחת המלחמה. הוא שינה את אופי הפעולה של ממשלות ישראל בשש השנים האחרונות, שהבליגו על תוקפנות חיזבאללה ואיפשרו את התעצמותה המפלצתית. הוא החליט לא להיכנע עוד לסחטנות החטיפות. הוא החליט להלחם בטרור, מתוך ידיעה שלמלחמה יהיה מחיר כבד של ספיגת מתקפות טילים קשות על העורף הישראלי. הוא היטיב להגדיר את לבנון כמדינה ריבונית שממנה אנו תובעים את האחריות ולא לאפשר לה להסתתר מאחוריה החיזבאללה. הוא הבהיר באופן חד משמעי שישראל לא תתפשר על פחות ממימוש החלטת מועה"ב 1559, כלומר פרוק החיזבאללה מנשקו. הוא הבהיר שלא יאפשר עוד לחיזבאללה להסתתר מאחורי אזרחים וצה"ל יפגע בחיזבאללה גם במחיר פגיעה באזרחים. הוא הפתיע את החיזבאללה בתגובה קשה ביותר – מתקפה אדירה של חיל האוויר.
כל העם הלך אחריו בהתלהבות. הוא ביטא את תחושות הלב של הציבור הישראלי כולו כאשר הצהיר: "עד כאן!". הוא זכה לתמיכה של למעלה מ-90% בסקרים. הציבור היה מוכן לשלם מחיר כבד, בדרך לניצחון. העורף הפגין עמידה איתנה, במשך חודש קשה מאוד. אחוז הגיוס למילואים עלה בהרבה על 100%. מעולם לא קיבל מנהיג בישראל אשראי כה גדול; גדול ובלתי מוגבל בזמן.
... ומעולם לא בזבז ראש ממשלה במהירות כזאת ובצורה כה מבישה את האשראי שקיבל. הוא החליט על מלחמה, אולם פחד ממשמעות החלטתו. הוא פחד לאשר לצה"ל להלחם. ובמלחמה, אי אפשר לנצח בלי להלחם. אי אפשר להלחם בלי לשלם מחיר כואב. ומי שאינו מוכן לשלם את המחיר, לא ינצח.
תחילה הוא הלך שבי אחרי הקונספציה החלומית אודות ניצחון אינסטנט במלחמה אווירית, ללא פעולה קרקעית. משהסתבר, אחרי ימים ספורים, שזה בלתי אפשרי, הוא עשה כל טעות אפשרית. הוא דחה ודחה את הפעילות הקרקעית, ואנו ספגנו עוד ועוד קטיושות. כשכבר הסכים לפעילות קרקעית, הכניס כוחות זעירים ל-2-3 כפרים, ובזבז עוד ימים בהם המשכנו לספוג. כשנפלו 8 חיילים ישראלים בבינת ג'בייל הוא נבהל ועצר גם את הפעילות הזאת. הוא היסס במשך שבועות עד שהחליט על גיוס המילואים, שהיה צורך לגייסם ביום הראשון. אחרי גיוס המילואים, הוא דחה ודחה ודחה ודחה את הפעלתם, שחק את הכוחות והוריד את המוראל שלהם. לאחר אירוע קנא הוא נבהל ועצר את המתקפה האווירית ליומיים. וכאשר סוף סוף הבין שאין מנוס מפעולה צבאית משמעותית וקיבל גיבוי לכך בהחלטת הקבינט, הוא דחה אותה ב-48 שעות. שעה שהתהליך המדיני היה בעיצומו, במקום לזרז את הפעולה ולקבוע עובדות שתחזקנה את עמדת ישראל בתהליך, הוא המתין עד שמועה"ב קיבלה החלטות שמשמעותן כניעה של ישראל וניצחון ברור לחיזבאללה. להחלטה הזאת היה על ישראל להשיב בשתי מילים: לא, תודה. אולמרט קיבל את ההחלטה, ורק אז נתן סוף סוף את הפקודה לצאת למבצע, כאשר רק מעטים מאמינים שהוא אכן יאפשר את מיצוי הפעולה ויתן לצה"ל לנצח (הלוואי ואתבדה. אהיה מאושר להודות בטעותי).
במקביל, הממשלה ניהלה את העורף בצורה שערורייתית, שפגעה קשות בעיקר בשכבות החלשות באזורי העימות. הממשלה נמנעה מקבלת ההחלטות המתחייבות משעת החירום, וסמכה על כך שעמותות צדקה וגיידמאק יחליפו את המדינה.
לאחר שישראל שילמה מחיר דמים כבד, יישובי הצפון ספגו אלפי טילים, שליש ממדינת ישראל היה כמעט משותק – המלחמה מסתיימת כאשר החיזבאללה קיים ככוח צבאי, ממשיך לשגר מאות טילים ביום, נסראללה חי והוא בעל המילה האחרונה בלבנון ומושא הערצה של המוני העולם הערבי והמוסלמי. הפסקת האש עלולה לתת לחיזבאללה את גדול הישגיו – נסיגה ישראלית משטח ריבוני שלה, בעל חשיבות אסטרטגית רבה, המורדות המערביים של החרמון ("חוות שבעא"). והחיילים השבויים... ספק רב אם ישוחררו בעתיד הנראה לעין.
מציאות זו, עלולה להפוך את ישראל מרמס לכל זב ומצורע במזרח התיכון, והיא תביא להתגברות הטרור האסלאמי נגדה. קבלת הפסקת האש היא כניעה ישראלית שעלולה לשחוק עד דק את כושר ההרתעה שלנו. החלטה זו עלולה להיות המבוא למלחמה הבאה, שעלולה להיות קשה הרבה יותר.
מי שאחראי לתבוסה הזאת, המציבה את ישראל במצב הגרוע ביותר בתולדותיה, הוא ראש הממשלה, אהוד אולמרט. אין הוא ראוי להנהיג את המדינה. עליו להתפטר לאלתר.
את כל שכתבתי לעיל לאני מסייג בהסתייגות אחת. יתכן, שההחלטה לצאת בכל זאת לפעולה הקרקעית - אם תנוהל בנחישות, תוך הפעלת עוצמתו של צה"ל, ובלי לעצור בטרם ירוסק כוחו הצבאי של חיזבאללה, תשנה את המגמה, תהפוך את הקערה על פיה ותביא לניצחון.
אני מודה, קשה לי מאוד להאמין שזה מה שיקרה.
* נשלח ל"על המצב", "שישי בגולן", "הקיבוץ"