"חידלו מלהתיר דם לוחמינו מפחד התקשורת הבינלאומית". עצומה המונית שזו כותרתה מתרוצצת באינטרנט, ומעוררת מחשבה. חותמי העצומה "המומים וזועמים על מדיניות ההפקרות שאתם נוהגים במערכה כנגד הגרועים שבאויבינו: איזו אומה ואיזו מדינה מודיעה לאויב בכרוזים ובטלפונים שהוא עומד להיות מותקף ומאפשרת לו להימלט, להתכונן ולהמשיך במערכה בהצלחה? איזו אומה ואיזו מדינה שולחת את בניה אל כפרים מלאי אויב נסתר ומיומן מבלי להפעיל כוח ארטילרי ואווירי מקדים, שיצמצם למינימום את הפגיעה בבניה? איזו אומה ואיזו מדינה שולחת את מיטב חייליה לתקוף את האויב בשטחו, בסיכון גדול, למטרה אותה ניתן להשיג בבטחה ע"י הפצצה מן האוויר? ראשי המדינה מקריבים את חיילינו על מזבח המוסר המעוות ביותר שהמציאה האנושות: האם היטלר היה מנוצח ללא הפצצת העורף הגרמני בידי בעלות הברית? האם סאדאם חוסיין היה מנוצח ללא הפצצה של ערי עיראק? האם מילושביץ' היה נכנע ללא הפצצה על אזרחי סרביה ושבירת רוחם? מדובר בהתנהגות חולנית! אין בשום פנים ואופן להעדיף רכושם וחייהם של אזרחי האויב על פני בטחון וחיי החיילים שלנו. אנו אנשים נורמליים. איננו מעוניינים לקבור את בנינו היקרים בשל התחשבותכם המזעזעת באויב. צה"ל הוא צבא, ועליו לפעול במלחמה כצבא, לא ככוח או"ם או שליח 'הומניטרי'. אנו דורשים להפסיק את הסיכון מעורר הפלצות הזה!"
יש הרבה אמת בדברים. ראשית, בעובדות. אף צבא של אף מדינה בעולם, אינו נוהג בגישה הומניסטית כזו כלפי האוייב, כפי שנוהגת ישראל. כאשר אנו מעמידים עצמנו למבחן, ההשוואה אינה למדינות דיקטטוריות. ודאי שאין מקום להשוואה עם נורמות אויבינו. ודאי שאיננו רוצים להשוות עצמנו לנורמות של המזה"ת. ההשוואה הנכונה היא למדינות דמוקרטיות ליברליות, כלומר לארה"ב ולמדינות אירופה. גם בהשוואה אליהן, אין ספק שאף צבא אחר אינו נזהר כמו צה"ל מפגיעה באזרחים. הדוגמאות המופיעות בעצומה מעידות על כך היטב, וניתן, כמובן, למצוא עוד דוגמאות אחרות, שהבולטת בהן היא הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי בידי ארה"ב,בתום מלחמת העולם השניה.
שנית, אכן חובתה המוסרית של מדינה להעדיף את חיי חייליה על חיי האויב. חייל המתגייס לצבא ומוכן לסכן את חייו ואף להקריבם למען המדינה, ראוי לכך שהמדינה תעשה הכל כדי שיחזור בריא ושלם ממשימותיו. אין מלחמה ללא הרוגים, אולם יש לנסות לצמצם למינימום את הנפגעים לכוחותינו. אין ספק שחיילים ישראלים רבים מאוד נפגעו ונהרגו, לאורך כל השנים (דוגמה בולטת מהשנים האחרונות היא הקרב על ג'נין במבצע "חומת מגן"), בשל הניסיון להימנע ככל הניתן מפגיעה באזרחים. האם המדינה אינה מועלת במחויבותה המוסרית לחייליה, כאשר היא מסכנת את חייהם, בשל ההימנעות מפגיעה באזרחים?
שאלה זו מתחדדת במלחמה הנוכחית, כיוון שההימנעות מפגיעה שלא לצורך באזרחים מאריכה את המלחמה, שבה הנפגע העיקרי הוא העורף האזרחי, היעד המלחמתי המרכזי של האויב. כך נוצר מצב פרדוקסלי, שבו התחשבות היתר שלנו בחיי האזרחים של האויב, מקלים עליו לממש את יעדו המרכזי – פגיעה בחיי האזרחים שלנו.
שלישית, האויב המכיר את הסייגים המוסריים הכובלים את ידי צה"ל, מנצל זאת בציניות כאשר הוא מסתתר מאחורי אוכלוסיה אזרחית בפעולתו הטרוריסטית נגד האוכלוסיה האזרחית שלנו.
רביעית, אם המטרה של מדיניות זו היא תדמיתית – "פחד התקשורת הבינלאומית", כפי שמגדירים זאת מנסחי העצומה, הרי שאנו נוכחים שתקשורת זו מציגה אותנו באור מעוות ושקרי, הפוך מהמציאות, כצבא ברוטאלי המבצע, כביכול, פשעי מלחמה. וכך, אנו גם משלמים מחיר דמים כבד על הימנעותנו מפגיעה באזרחים, על מנת לזכות באהדה, וגם מקבלים בתמורה גינויים והשמצות.
בשל כל הסיבות הללו, קל להזדהות עם הכתוב בעצומה. קשה שלא להזדהות עם אם שכולה, שבנה נהרג בשל ההימנעות מפגיעה באזרחים. קשה שלא להבין אב החושש שבנו יהרג מאותה סיבה.
ואף על פי כן, אני לא חתמתי על העצומה הזאת ולא אחתום עליה. העצומה מעלה דילמה מוסרית קשה ביותר. בדילמה האכזרית הזאת, אני מעדיף להמשיך לסכן חיים של חיילי צה"ל, כפי שכחייל סיכנתי גם את חיי, ולא לנהוג כמו המדינות האחרות.
אני סבור שהמערכה הקיומית בה אנו נלחמים מיום הקמת של המדינה, אינו רק על הקיום הפיזי של המדינה. שאלה לא פחות חשובה היא, על קיומה של איזו מדינה אנו נלחמים? מהי דמותה של מדינת ישראל? מהם קווי המתאר המוסריים של המדינה? המה משמעות צביונה היהודי?
מדינתו של העם שנתן לעולם את הדיבר "לא תרצח" – מן הדין שדיבר זה יהיה התשתית המוסרית שלה. השאלה המרכזית אינה כיצד תציג אותנו התקשורת הבינלאומית, אלא איך אנו, כבני אדם וכיהודים, נראה את עצמנו כשנביט במראה. פגיעה מכוונת באזרחים היא רצח, היא פשע מלחמה. זו הדרך שבה נוהג החיזבאללה התוקף באלפי קטיושות את ערי ישראל. זוהי דרכם של הפלשתינאים המוציאים פיגועי התאבדות כדי להרוג אזרחים וילדים יהודים. זו אינה דרכנו. עלינו להמשיך ולשמור על עצמנו, כבעבר, לבל נאמץ את נורמות הסביבה בה אנו חיים. עלינו להקפיד ולשמור על העליונות המוסרית שלנו על אויבינו.
הקיצונים משמאל ומימין, שחקו את ערך טוהר הנשק והפכו אותו לקלישאה חבוטה, מושא ללעג ולהומור. השמאל, בגישה סמי פצפיסטית (ומשום מה תמיד הצד הנדרש לפצפיזם הוא הצד שלנו) טען שכיוון שנשק נועד להרוג, אין הוא יכול להיות טהור. הימין לעג ל"חנוניות" המוסרית שלנו, כפי שניתן לראות בעצומה שציטטתי, או כפי שביטא זאת הרמטכ"ל רפול שאמר: "אני לא מכיר נשק טהור, אני מכיר נשק נקי". אלה ואלה לעגו למושג מוסר לחימה, אלה בטענה שהלחימה אינה מוסרית ואלה שטענו שהלחימה אינה צריכה להיות מוסרית. אלה ואלה לעגו למושג "יורים ובוכים", אלה בטענה שאין לירות ואלה בטענה שאין לבכות.
אני מאמין בערכים הללו. אני מאמין שחלק מהביטחון הלאומי של מדינת ישראל, הוא חוסנה המוסרי. וחוסנה המוסרי נבחן במידה רבה במלחמה. טיבה של מלחמה, שהיא גורמת לבני אדם להתבהם ולאבד את צלם האנוש שלהם; הופכת אותם לחיות טרף, לרוצחים. מוסר הלחימה נועד לשמור על צלמם כבני אדם, גם אם הם נאלצים להלחם.
מדינת ישראל נאלצה להלחם נגד אויב חסר כל עכבות מוסריים, נגד אויב שאיבד כל צלם אנוש. גם במלחמה הזו, עלינו לפעול על פי ערכי מוסר הלחימה.
אין כוונתי להושטת הלחי השניה. במלחמה נגד אויב המסתתר בתוך ומאחורי אזרחים, אין מנוס מפגיעה באזרחים. אולם יש להימנע מכך ככל הניתן. המבחן הוא מבחן "הפצצה המתקתקת". במקרים שבהם אזרח או ילד הם המגן האנושי של מחבל המנסה לפגוע באזרחים ישראליים, עלינו לפגוע בו ולהרגו, גם אם המחיר הוא אבדן חיי אזרחים, כפי שקרה לא מעט במלחמה הזאת.
אם יעמוד מולי מחבל המתחבא מאחורי ילד וינסה לירות על הילדים שלי, אגן על הילדים בכל מחיר. אם אוכל, אפגע רק במחבל עצמו, אך אם הדרך היחידה לפגוע בו תהיה ירי לעברו שעלול להרוג את הילד שאחריו הוא מסתתר, לא אהסס לעשות כן. אם לא אעשה כן, תהיה זו הכרעה בלתי מוסרית. במאמר שכתב ב"מעריב", המחיש אמנון דנקנר גישה זאת, בדוגמה של חטיפת מטוס אזרחי בידי מחבלים, המטיסים אותו במהירות למגדלי עזריאלי השוקקים אדם. במקרה זה, הוא אמר בצדק, אין מנוס מהפלת המטוס. אלה המקרים בהם הפגיעה באזרחים מוצדקת. אם כדי לחסל את נסראללה יש צורך להפציץ בית על יושביו, ראוי לעשות כן. עם זאת, גם לפעולה כזו יש להקדים ניסיון להביא לצאת האזרחים מן הבית בטרם הפצצה.
פגיעה מכוונת והמונית באזרחים, כדי להקל על הצבא בפעילותו ולקדם בכך את מטרות המלחמה, היא בלתי מוסרית בעליל, גם אם אלה נורמות המלחמה המקובלות בעולם. זו אינה דרכנו.
נכון, לעתים אנו נאלצים לפגוע באזרחים. אולם עלינו להמשיך ולהימנע מכך ככל הניתן, אלא אם כן מדובר ב"פצצה מתקתקת". כך, בדרך כלל, אנו נוהגים גם במלחמה זו. יש מקרים בהם אנו חורגים מדרך זו – חיילים נהרגים כתוצאה מזהירות מופרזת גם כלפי "פצצות מתקתקות" ולעתים אזרחים לבנונים נהרגים מבלי שהיו באמת "פצצות מתקתקות". אולם אלו ואלו הם היוצאים מן הכלל. מן הראוי, שכך ננהג גם בעתיד.
* פורסם ב-bsh
http://www.bsh.co.il/ShowArticle2logic.asp?ArticleId=2722&CategoryId=112
בבלוג זה
בכל הבלוגים
