הבלוג של אורי הייטנר

מלחמת לבנון השניה, הציפה מספר אמיתות יסוד, הנוגעות למציאות חיינו.

א. התוקפנות כלפינו מלבנון, אחרי שנסוגונו מכל שטחה עד הס"מ האחרון ומרצועת עזה, אחרי שנסוגונו מכולה ועקרנו מתוכה את כל היישובים הישראליים עד היהודי האחרון, מעידה שמהות הסכסוך הישראלי ערבי אינה ויכוח על מיקומו של הגבול, אלא ההתנגדות הבסיסית לעצם קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון.

ב. כל שטח ממנו אנו נסוגים, הופך לבסיס תוקפנות נגד ישראל.

איני מצדד בגישה של "אף שעל". אני סבור ששיקולים דמוגרפיים מחייבים אותנו לצאת משטחים מסויימים המאיימים על צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה. אולם עלינו להבין שנסיגה זו לא תקדם את השלום, לא תצמצם את השנאה כלפינו, לא תביא להשלמה עם קיומנו, לא תתפרש אלא כביטוי לחולשה שתחזק את התוקפנות נגדנו. לכן, זולת אותם אזורים עתירי אוכלוסיה פלשתינאית רבה, אין לסגת משום שטח.

מי שטוען שהבעיה היא רק בחד צדדיות של הנסיגה ואילו בנסיגה במסגרת הסכם המציאות תהיה שונה לחלוטין, שוכח שבינינו לבין הפלשתינאים נחתמו בעשור וחצי האחרון הסכם אוסלו, אוסלו ב', טאבה, שארם, חברון, וואי ועוד ועוד ועוד, ואף אחד מהם לא שווה את הנייר עליו הוא כתוב.

ג. התפיסה לפיה המלחמה של המאה ה-21 היא מלחמה של כפתורים ומטוסים ואין עוד משמעות למלחמה הקונבנציונלית המסורתית, ולפיכך אין חשיבות לקרב היבשה, אין חשיבות לשטח וכו', קרסה והתרסקה במלחמה הזאת.

הוכח שחיל האוויר בלבד אינו מסוגל להתמודד אפילו עם איום של ארגון קטן כחיזבאללה, שלא לדבר על איום של צבא. הוכח, שבלי לשלוט על שטח, אין אפשרות למנוע מהאויב לפעול נגדנו, גם כשאנו מפעילים את מלוא עוצמתנו האווירית (עוצמה זאת הופעלה בהצלחה, הביאה להישגים גדולים וגרמה לאויב נזק כבד, אולם אי אפשר להכריע באמצעותה, אלא רק באמצעות השתלטות על שטח).

הוכחה שוב החשיבות חסרת התחליף של העומק האסטרטגי.

ד. סוריה היא אויב קיצוני וקשה, שותף אידאולוגי מלא של כל אויב המעמיד את השמדת מדינת ישראל כמטרתו האסטרטגית. אין המדובר במדינה עמה יש לנו סכסוך גבול שפתרונו יביא לסיום העימות בין המדינות, אלא במדינה שחתירתה לקבל את הגולן, לא נועדה לסיים את הסכסוך, אלא להחליש את ישראל כשלב בבדרך להשגת המטרה היחידה – חיסול ישראל.

ה. חרף קיצוניותה של סוריה, גם במבחן הזה, כמו בכל המבחנים ב-32 השנים האחרונות, סוריה לא העזה לפתוח במלחמה ישירה נגד ישראל. שוב הוכח, שההרתעה הנובעת מישיבת ישראל על הגולן ועל החרמון, בטווח יריקה מארמון הנשיאות בדמשק (לאוזנם של הסורים טרם גונבה השמועה על כך שבמלחמות המאה ה-21 אין משמעות לשטח) עדיין עובדת, והיא המחסום העיקרי מפני מלחמה.

אסור להיות שאננים ולסמוך על כך שההרתעה הזאת תעבוד לנצח. הסורים עלולים לתקוף גם אם יזהו חולשה בנכונות שלנו להלחם. אולם אין ספק, שכל עוד אנו יושבים על הגולן, סכנת המלחמה קטנה בהרבה ממצב שבו הסורים ישבו על הגולן, חלילה.

הצפתן של האמיתות הללו מחזקת את החשיבות בשמירה על הגולן בריבונות ישראל. לא צריך הרבה דמיון להבין מה עלול היה לקרות, אילו יישובי אצבע הגליל ועמק הירדן היו מותקפים בעת ובעונה אחת מצפון וממזרח, אם הסורים היו יושבים כאן, חלילה.

ידועה עמדתי, שהשיקול הביטחוני אינו המרכזי בדרישה לשמור על הגולן. השיקול המרכזי הוא השיקול הציוני – מימוש זכותנו על הארץ, יישוב הארץ, קיומה של ההתיישבות וכיבוד הריבונות. אולם המציאות מוכיחה שגם השיקול הביטחוני תקף, ודי בו כדי לטאטא לחלוטין מסדר היום הלאומי את רעיון העוועים של הנסיגה. ואם למישהו הדבר לא היה ברור, באה המלחמה והוכיחה זאת.

****

עד כאן – ההיגיון. מה לעשות, ולא תמיד ההיגיון שולט.

דווקא המלחמה הזאת, חידשה את הדיון הציבורי על הגולן. תחילה היו אלה האובססיביים לנסיגה מהגולן – עיתונאים כעקיבא אלדר ובן כספית, מזרחן הבית של משפחת אסד - משה מעוז, מי שהיה ראש צוות המו"מ עם סוריה אורי שגיא ודומיה. מדובר בקבוצת אנשים, שבתקופת המו"מ עם סוריה הטילו את כל יהבם על הנסיגה מהגולן, השקיעו בה את כל מניות יוקרתם המקצועית, ואינם מוכנים לסבול את העובדה שכל השקעתם ירדה לטמיון.

אולם ככל שהמלחמה התמשכה, ובעיקר אחרי שהסתיימה בפארסה כזאת, הטפטוף הזה הולך ותופס תאוצה, הופך לזרם חזק וחייב להדליק אצלנו את נורות האזהרה.

התזה של מעוררי הדיון הציבורי, היא שהנה הוכח שאי אפשר לפתור בכוח את הבעיה, ולכן יש לנסות לפתור אותה בדרכי שלום. מאחר וסוריה היא שותפתה של איראן בעמידה אחרי חיזבאללה - אם נגיע עמה להסכם שלום, נפריד בינה לבין איראן והיא לא תסייע עוד לחיזבאללה ובלעדיה גם איראן לא תוכל לסייע לחיזבאללה. כדי להגיע לשלום עם סוריה, יש לסגת מהגולן. כל כך פשוט. כל כך פשטני. אבל אנשים המחפשים פתרונות קסם, נתפסים לרעיונות מסוג זה. בשעת משבר לאומי, ואנו נמצאים היום בעיצומו של משבר לאומי, המבוכה גוברת, ורבים רבים עלולים להתלות במקסמי שווא כאלה. זוהי הפסיכולוגיה של ההמון.

היריב הגדול ביותר של התזה הזאת הוא הנשיא בוש. מאז ה-11.9 הבין בוש, את מה שהבין צ'רצ'יל ערב מלחמת העולם השניה – שאסור להתפייס עם הרשע, אלא יש להיאבק בו. בוש מזהה את סוריה כמרכיב מרכזי בציר הרשע. לכן, הוא מתנגד בתוקף לכל צעד שייתן לגיטימציה לשלטון הסורי. אין דבר שייתן לשלטון זה לגיטימציה יותר ממו"מ עם ישראל. לכן, הוא מתנגד בתוקף למו"מ עם סוריה.

קיום מו"מ עם סוריה, הוא חבלה של ממש במאבק של העולם החופשי נגד הטרור. שרון הבין זאת וגם אולמרט מבין זאת, וכמו שרון גם הוא לא ירצה לפעול נגד עמדתו של בוש. אולם הקוראים לחידוש המו"מ ולנסיגה מהגולן, טוענים שיש לעשות זאת על אפו וחמתו של בוש, מתוך הבנה שהוא לא יוכל לצאת נגד הסכם שלום בין ישראל לסוריה (יוסי ביילין, למשל, אומר זאת בבירור).

האם אולמרט עלול להתפתות ולבחור בכיוון הזה?

במלחמה, אולמרט התגלה כמנהיג חלש וחסר נחישות. הוא קיבל החלטה מוצדקת ואמיצה לצאת למלחמה ולשים קץ להבלגה ולטמינת הראש בקרקע שאפיינה את שני קודמיו, אך הוא עשה זאת בהתבסס על הקונספציה של ניצחון קל באמצעות התקפות מן האוויר. ברגע שהקונספציה קרסה, הוא לא העז לתת לצה"ל את הפקודה להלחם ולנצח, בשל חששו ממחיר הניצחון (אמנם מחיר הניצחון קטן יותר מהמחיר של ההפסד, אבל מחיר הניצחון הוא מיידי, ואת מחיר ההפסד נשלם בעתיד. אולמרט העדיף למשכן את העתיד).

לאחר המלחמה תדמיתו – בשפל. במצב זה הוא בלתי צפוי. אם דעת הקהל תיטה לכיוון של מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, הוא עלול להתפתות לצעד כזה.

****

בשש השנים וחצי האחרונות, נהנינו משקט. סוגיית הנסיגה מהגולן ירדה מסדר היום, ויכולנו לעסוק בסוגיות האמיתיות – העמקת שורשינו בגולן, הרחבת היישובים וקליטה גדולה, חיזוק הקהילה ומערכות החינוך, חיזוק התיירות, תנופת פיתוח.

האם תמו "שבע השנים הטובות"? האם אנו חוזרים לשנות התשעים הקשות?

אני רואה שלושה תרחישים אפשריים:

א. התרחיש האופטימי – המצב אחרי המלחמה יחזור לזה שהיה לפניה. הדיבורים על הגולן וסוריה היום, יהיו קצף על פני המים, ויסתלקו מסדר היום כלעומת שבאו.

ב. התרחיש הפסימי – שינוי במדיניות הממשלה וחידוש המו"מ עם סוריה.

ג. תרחיש הביניים – לא יחול שינוי במדיניות הממשלה, אך יתחדש הוויכוח הציבורי והנושא יחזור לסדר היום הציבורי.

איזה מהתרחישים הללו הוא הריאלי יותר? אינני יודע. היום, תרחיש ג' מתקיים בפועל, בשיח הציבורי והתקשורתי. יתכן שהדיון יימוג, יתכן שהוא יתחדש ויתכן שהוא יניע מהלך מדיני.

עלינו להיות עירניים כדי להימנע מטעויות – מצד אחד לא להתפתות ולהיסחף לתוך הדיון ולשתף פעולה עם עלייתו לראש סדר היום. מצד שני לא להפקיר את השיח הציבורי ואת ההשפעה על דעת הקהל למצדדי הנסיגה.

****

האפשרות של חזרה למציאות של מאבק על הגולן, אחרי שנות השקט שהתברכנו בהן, היא בעיניי סיוט בלהות.

אולם אם יגזר עלינו לשוב ולהיאבק, נעשה זאת כפי שעשינו זאת בעבר, וכמו בעבר – ננצח!

מידף -  עלון אורטל