הבלוג של אורי הייטנר

‏18.08.06"עם שאינו מוכן להלחם על חירותו, אינו ראוי לה". אורי לביא, מ"פ ב"גולני", סיים בכך נאום מוטיבציה שנשא בפני חייליו הלוחמים, עם צאתם לקרב בלבנון. כתב "הארץ" שנלווה לכוח הביא את הדברים בשם אומרם, והם הוצבו בכותרת הראשית של העיתון.

האם עמנו מוכן להלחם על חירותו? האם אנו ראויים לחירותנו?

המלחמה האחרונה בלבנון, אחרי שנסוגונו מכל לבנון, כמו גם התוקפנות הפלשתינאית מרצועת עזה אחרי שנסוגונו מכולה ועקרנו את כל יישובינו בה, הם הוכחה לכך שהמלחמה היא אכן מלחמה על חירותנו, על קיומנו, על זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. אין זו מלחמה על שטח זה או אחר. גם היום, 58 שנים לאחר הקמת המדינה, לא תמה מלחמת העצמאות שלנו, אנו עדיין נאלצים להלחם על חירותנו. האם אנו מוכנים לכך? האם אנו ראויים לעצמאותנו?

באחד מימי המלחמה אספתי חייל מילואים לטרמפ. מה זה, חיילים יוצאים לחופשות באמצע מלחמה? תמהתי. הוא השיב לי, שמצבת הפלוגה שלו עומדת על 80 לוחמים. למלחמה התייצבו 120 לוחמים. רבים מהלוחמים שהשתחררו כבר לפני שנים, שבו והתייצבו. 150% גיוס! אין מה לעשות עם כולם, ולכן יש סבבי יציאות גדולים. התמונה הזאת אופיינית ליחידות מילואים רבות. אני מכיר אותה ממבצע "חומת מגן", שבו יחידתי גוייסה בצו 8 והתמונה היתה זהה.

על פי הקלישאה הנבזית, הצבא נבנה על בני 18, כיוון שמדובר ב"נערים טיפשים, פזיזים

והרפתקניים". אך כאן מדובר באנשים מבוגרים, נשואים, אבות לילדים, עובדים, בשיא הקריירה, בעלי עסקים, סטודנטים, אנשים המודעים היטב למה שיש להם לסכן, ויש להם המון מה לסכן. מדובר באנשים מפוכחים היודעים היטב למה הם הולכים ומה גדול הסיכון. אי אפשר לחשוד בהם שהם הולכים לסכן את חייהם מתוך הרפתקנות. מי יהיה מוכן שילדיו יהיו ליתומים מתוך תאווה לספק את יצר ההרפתקנות שלהם? מדובר באנשים המוכנים למסירות נפש למען קיומה של המדינה, למען קיומו של עם ישראל. מדובר באנשים המוכנים לסכן את חייהם למען ביטחון המדינה ושלומם של אזרחיה. הם הולכים במודע, בעיניים פקוחות, למשימה שאולי לא יחזרו ממנה, כיוון שהם מאמינים שזה הדבר שנכון לעשותו, וכיוון שהם מבינים שאין להם ארץ אחרת ואין אנשים אחרים שיעשו זאת במקומם. הם אינם רואים עצמם פראיירים. הם גאים בהתנדבותם.

זו רק דוגמה אחת הממחישה את הנכונות הקיימת בעם ישראל להלחם על חירותו. ראינו זאת במסירות הנפש של הלוחמים הסדירים ולוחמי המילואים בקרבות בלבנון – בגילויי הרעות ואחוות הלוחמים, בגילויי הגבורה, בטיפול בפצועים וחילוצם תחת אש תופת. נחשפנו בהשתאות לאנשי המופת; רס"ן רועי קליין ז"ל, הסמג"ד שקפץ על רימון, הציל את חיי חבריו והקריב את חייו, וקריאת שמע על שפתותיו. בוהדנא, הקצין הפצוע קשה שסימן באצבעותיו את אות הניצחון. החובש שטיפל בחברו תחת אש ונהרג. ומן הסתם, עוד רבות הדוגמאות שלא נחשפו.

ראינו גם את הנכונות של העורף לספוג ולסבול ככל שיידרש, ובלבד שהממשלה והצבא יבצעו את משימתם עד תום וינצחו במלחמה.

כל אלה הם עדות לכך שיש בעם נכונות להלחם על חירותנו. אבל יש גם תופעות הפוכות. אחוז המשרתים במילואים נמוך מאוד. מפת השכול של המלחמה, מעידה על כך שיש מגזרים בעם המובילים בשירות הקרבי וכתוצאה מכך גם במחיר הדמים שלו, ובראשם ההתיישבות העובדת והציונות הדתית, אך יש מגזרים שלמים שכמעט ואינם נמצאים שם, ומדובר באזורים שלמים במרכז הארץ. מראשית המלחמה נתקלנו בתופעות נפסדות באליטה התרבותית של החברה הישראלית, שנאבקו נגד מלחמת המגן הצודקת תוך התעלמות מוחלטת מאשמתו של האויב (כך, למשל, מכתב סולידריות של עשרות יוצרים בענף הקולנוע הישראלי לעמיתיהם הלבנונים והפלשתינאים, בימים הראשונים של המלחמה, שכולו גינוי ל"פשעי המלחמה" של ישראל ואין בו מילה של ביקורת על חיזבאללה).

למרות אותן תופעות, בסך הכל אני מאמין שרוב החברה הישראלית מוכנה להלחם על חירותה ולכן היא ראויה לה. השאלה היא, האם המנהיגות מוכנה לכך וראויה לכך?

הופתעתי מאוד מהחלטתו האמיצה של אהוד אולמרט לשים קץ להבלגה ולטמינת הראש בקרקע ולצאת למלחמה. הופתעתי, כיוון שחודשים ספורים קודם לכן, בנאום בפני ארגון יהודי בארה"ב, הוא השמיע את המשפטים האומללים ביותר שנשמעו אי פעם מפי מנהיג ישראלי: "אנו עייפים מללחום, אנו עייפים מלהיות אמיצים, אנו עייפים מלנצח, אנו עייפים מלהביס את אויבינו". אמירה כזאת, מפיו של ראש ממשלת מדינה החיה בתוך אזור שאינו מוכן להשלים עם קיומה, מזמינה תוקפנות, צורבת בתודעת האוייב את שחיקת רצון הקיום שלנו ומטמיעה בקרב החברה הישראלית מורך לב ותבוסתנות.

והנה, דווקא הוא הוביל את ישראל למלחמה. הופתעתי מאוד, ולא חסכתי ממנו ומשר הביטחון שבחים, במספר מאמרים שכתבתי בימים הראשונים של המלחמה. אולם בהמשך הסתבר שראש הממשלה אכן עייף מללחום, מלהיות אמיץ, מלנצח, מלהביס את אויביינו. הוא היה מוכן לצאת למלחמה, כאשר מפקדי הצבא השלו אותו שמדובר במלחמה דה-לוקס, שבה מטוסי חיל האוויר יפתרו את הבעיה בתוך ימים ספורים, ללא צורך במלחמה ובקרבנות. כאשר האשליה הזאת התפוגגה, ראש הממשלה איבד את הנחישות ואת הרצון להלחם על חירותנו. מרגע שבלון הקונספציה האווירית התפוצץ, כל החלטות הממשלה והפיקוד העליון של צה"ל התאפיינו בפחד מפני מחיר המלחמה. התוצאה היתה, שישראל לא ניצחה במלחמה. בסוג כזה של מלחמה מול סוג כזה של אויב, לא לנצח פירושו להפסיד. בסופו של דבר, שילמנו מחיר דמים כבד, שליש מאזרחי ישראל ישבו במקלטים או נאלצו לנדוד מבתיהם למשך חודש, והמלחמה הסתיימה מבלי שהשגנו את מרבית יעדי המלחמה (אם כי אין להתעלם מהישגים שהיו).

האם אנו מוכנים להלחם על חירותנו? האם אנו ראויים לחירותנו?

במלחמה הוכח שעם ישראל מוכן להלחם על חירותו וראוי לה. הוכח שההנהגה אינה מוכנה להלחם על החירות ואינה ראויה לה. העם ראוי למנהיגות אחרת.

הבהרה

בגיליון הקודם מחה דניאל פורסט על המשפט בו גזרתי גזירה שווה בין תלמידי ישעיהו ליבוביץ' ותלמידי הרב שפירא, בנוגע לסרבנות. פורסט הזכיר את העובדה שרבים מתלמידיו של הרב שפירא הם רבני יישובים, כולל בגולן.

אני רואה לנכון להבהיר, שבשום אופן לא התכוונתי לכל תלמידיו של הרב שפירא. אין לי ספק, שרובם המכריע מתנגד בתוקף לסרבנות (אך, לצערי, אין הם מוכנים לצאת בפומבי נגד דבריו). אגב, גם רובם המכריע של תלמידי ישעיהו ליבוביץ' מתנגדים לסרבנות לה הטיף.

אבל אלה מתלמידיו של הרב שפירא המצדדים בסרבנות הם אכן שותפיהם המובהקים של אלה מתלמידיו של ישעיהו לייבוביץ' המצדדים בסרבנות. תהום מוסרית פעורה ביניהם, לבין הרוב המכריע המחוייב לאחריות לאומית, לממלכתיות ולדמוקרטיה.

מרבית ההרוגים במלחמה באו ממגזרי הציבור שמתוכם יצאה הקריאה לסרבנות – התנועה הקיבוצית והציונות הדתית. מגזרי הציבור הללו מגלים אחריות לאומית עליונה ומסירות נפש לעם ישראל, ומתעלמים מהקיצונים המנסים להסיטם מן הדרך ולהסיתם לסרבנות.

 "שישי בגולן"