לפני שנה בדיוק, נעקרו יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. הוויכוח הפוליטי על תכנית ההתנתקות לא תם. אולם עקירת היישובים העלתה סוגיה נוספת – העוול שנעשה לעקורים אחרי עקירתם. זריקתם לרחוב ללא פתרון – שיסתדרו בעצמם.
ניתן לצפות מכל אדם הגון, תהיה דעתו הפוליטית על ההתנתקות אשר תהיה, שיתקומם ויזעק חמס על העוול הזה. אולם מה שקרה אחרי ההתנתקות נבלע בתוך השיח הציבורי על העקירה עצמה. תומכי העקירה, ברובם המכריע - גס לבם כלפי מצוקתם של העקורים. מתנגדי העקירה כאבו את העוול, אך לא ידעו להבחין בינו לבין עצם העקירה, ולכן לא הבינו את משמעות הפקרת העקורים. הם האשימו את הממשלה בהתנכלות מכוונת לעקורים מסיבות פוליטיות, כמו הרצון לשבור את המגזר הדתי לאומי ועוד. אלה ואלה מנעו את חשבון הנפש החברתי – כיצד בשעת משבר לאומי, קורבנות המשבר מופקרים לגורלם. כיצד פתאום המדינה נעלמה.
חלפה שנה ומדינת ישראל שוב מצויה במשבר – מלחמת לבנון השניה. ושוב, בדיוק אותה תופעה – העורף הופקר, המדינה נעלמה, כל אדם דואג לעצמו, מי שיש לו ויכול להרשות לעצמו בורח ומשאיר מאחוריו את החלשים, את הקשישים, את החולים, את העולים, את העניים, את מי שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם, ואין מדינה שתדאג להם, ואין קהילה שתדאג להם. האם הפעם תשמע הזעקה החברתית?
טבעם של משברים, שהם מחריפים, לטוב ולרע, את תמונת המציאות. המשבר הביטחוני הבליט תופעות יפות של התנדבות, של חברות, של סולידריות, ובקרב לוחמי צה"ל – של הקרבה, של רעות, של אחוות לוחמים, של מסירות נפש. אולם המשבר הביטחוני, כמו משבר ההתנתקות אשתקד, הבליט את המחלה החברתית הקיימת לא רק בשעת המשבר אלא משך כל השנה. התפוררות מדינת הרווחה ועמה – שבירת אתוס הסולידריות החברתית והלאומית.
התפוררות מדינת הרווחה היא מדיניות מכוונת, היא המדיניות השלטת במדינת ישראל זה למעלה מ-25 שנה והגיעה לשפל המוסרי בשנות כהונתו של נתניהו כשר האוצר. זוהי מדיניות שנועדה להגשים אידאולוגיה מסויימת.
מחריבי מדינת הרווחה לא עשו זאת מתוך מטרה לראות זקנים חולים יושבים לבד בבתיהם ללא אוכל ולא תרופות כשסביבם מתפוצצות קטיושות והם אינם מסוגלים אפילו לרדת למקלט. הם גם לא עשו כן מתוך מטרה שהעניים יהיו קרבנות המצב הביטחוני ושחייהם יהיו בסכנה. הם לא עשו כן כדי לראות איך משאירים את החלשים מאחור. אני בטוח שגם לבם דואב, כשהם רואים את המציאות הזאת.
האידאולוגיה שלהם - תורת האינדבדואליזם הקיצוני, מבוססת על סברה לפיה מדינת הרווחה והסולידריות החברתית מנוונת את הפרט והופכת אותו לתלותי. אם רק ננתק את האנשים מעטיני המדינה והקהילה, הם ידאגו לעצמם ויהיו אנשים בריאים יותר, פרודוקטיביים יותר. הנה, אנו רואים את התוצאה.
המציאות החברתית שהשתקפה לעינינו במלחמה, היא פרי הבאושים של אידאולוגיה המתייחסת לעולם כאל מסלול תחרות, שבו כל אדם דואג לעצמו, מנסה להגיע מעלה מעלה מהר מהר, בלי להביט הצידה ולצדדים; שבו כל אדם דואג לרווח הפרטי שלו, להתעשרות האישית שלו. חברה שאלה הם ערכיה היא חברה רקובה.
מול עולם הערכים הזה, יש להציב עולם המבוסס על ערכים של סולידריות, של חברות, של ערבות הדדית, של אכפתיות, של צדק חברתי, של אנושיות. על בסיס הערכים הללו יש להשתית את היחסים בין אדם לאדם, את היחסים בקהילה, ואת היחסים במדינה. בנייתה מחדש של החברה הישראלית על בסיס ערכים אלה, היא התרופה למצב החברתי שהמלחמה הציפה. את מקום חברת ההפרטה, האגואיזם, ה"אני, כאן עכשיו", יש להחליף בחידוש ערכי הקולקטיב, היחד, האחריות המשותפת, הרעות, הצדק. במקום "אדם לאדם – זאב" יש לבנות חברה על "אדם לאדם – אדם". את התופעות החיוביות שראינו במלחמה, יש להפוך למופת בבנייתה מחדש של החברה. זו המשמעות האמיתית של מדינה יהודית. היהדות נתנה לעולם את המוסר החברתי, שבסיסו הוא הדאגה לאלמנה, ליתום ולגר, כלומר לחלשים בתוכה. מדינת שאורחותיה הן הפקרת החלש לנפשו – היא אולי מדינה של יהודים, אך אין היא מדינה יהודית.
בימים האחרונים, שמעתי דיבורים על כך שהמלחמה הוכיחה שהאג'נדה החברתית היתה מנותקת מן המציאות, והיא לוקסוס שעם במלחמה אינו יכול להרשות לעצמו. אולם המלחמה הוכיחה את ההיפך הגמור. ביטחון לאומי אינו רק יחסי כוחות צבאיים, אלא גם חוסנה של החברה. מדינה שאינה מבוססת על סולידריות חברתית - בסופו של דבר אינה דואגת אפילו לאוכל ללוחמיה. מדינה המפריטה כל מה שזז – בסופו של דבר חייליה נאלצים לקנות מכספם ציוד רפואי ותכולת אפוד חובש. חברה המעמידה את ההתעשרות והבצע במרכז חייה – מפקד צבאה עסוק בטיפול במניותיו בשעת מלחמה. בסופו של דבר – חברה מפוררת היא בסיס למדינה חלשה. מדינה חלשה אינה מסוגלת לגבור אפילו על ארגון טרור המונה כמה אלפי לוחמים.
בפרשת השבוע שעבר – פרשת "עקב", אומר משה לעם טרם כניסתו לארץ: "כי ה' אלוהיכם... לא ישא פנים ולא יקח שוחד. עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה" (דברים י' י"ז-י"ח). זה המודל לחיקוי לעם ישראל, ואלה הערכים עליהם עליו לבסס את חברתו. ורק מתוך התבססות על הערכים הללו "ושמרתם את כל המצווה אשר אנוכי מצווך היום, למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה. ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם ולזרעם, ארץ זבת חלב ודבש" (שם, י"א ח'-ט') ... לא יתייצב איש בפניכם , פחדכם ומוראכם ייתן ה' אלוהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה, כאשר דיבר לכם" (שם, שם, כ"ה).
bsh
http://www.bsh.co.il/ShowArticle2logic.asp?ArticleId=2728&CategoryId=112
בבלוג זה
בכל הבלוגים
