הבלוג של אורי הייטנר

אני עוקב באהדה רבה אחרי מחאת המילואימניקים. מדובר באנשים שעזבו הכל והתנדבו בהתראה של מהיום למחר (והיום הרי ידוע לכולם שהליכה למילואים היא התנדבות, ושרוב גדול מקרב האזרחים אינם משרתים במילואים) להגן על המדינה, תוך גילוי של מסירות נפש במלוא מובן המילה. רק השתחררו, ובמקום לחזור אל המנוחה ואל הנחלה, אל האישה, הילדים, העבודה, אל שגרת היום יום, הם החליטו להאריך לעצמם את צו 8, ולשרת במילואים אזרחיים – להלחם על דמותה של המדינה. 

המילואימניקים יודעים שהניצחון במלחמה היה בהישג יד ובשל ניהול אומלל של המלחמה, בידי הדרג המדיני והצבאי כאחד, הוא נמנע מאיתנו. הם יודעים שהיה בידיהם לעצור בשלב מוקדם את ירי הקטיושות, אך הנהגה מפוחדת נמנעה מלתת את הפקודה לצה"ל לנצח וכך כל אזור הצפון היה משותק במשך למעלה מחודש, מבלי שנעשה ניסיון אמיתי לשחרר אותו מאימת הטילים. הם התגייסו כדי לתת הכל למען ביטחונם של תושבי הצפון, וכשחזרו הבינו שגם מן הבחינה האזרחית – אזור הצפון הופקר, הממשלה לא תפקדה, רבות מהרשויות המקומיות לא תפקדו.

המילואימניקים שומעים את הצהרות הרהב של ראש הממשלה על הניצחון הישראלי, על ההישגים הכבירים; את ההשוואה שהוא עורך בינו, שמסתובב חופשי, לבין נסראללה שאינו יוצא מן הבונקר, ויודעים שזהו מצג שווא. הם יודעים שמרבית המטרות של המלחמה לא הושגו. שישראל לא ניצחה ארגון טרור. הם מבינים איזה נזק נגרם להרתעה הישראלית, שעלול להביא למלחמה גדולה וקשה יותר. הם איבדו חברים, חלקם נפצעו, הם סבלו מכשלים לוגיסטיים חמורים – והכל... כמעט לשווא. אין לזלזל בהישגי המלחמה, אבל בסך הכל היה זה כישלון.

הם אינם מוכנים לשתוק עוד כי אי אפשר לשתוק, כי אסור לשתוק.

****

אני עוקב אחרי מאבק המילואימניקים באהדה רבה, אך גם בלא מעט ביקורת. ביקרתי במאהל המחאה בגן הוורדים וביקורתי אף גברה. אני חושב שהמאבק אינו ממוקד בנושאים הנכונים ואינו מכוון למטרות הנכונות.

הכישלון במלחמה נובע מבעיות עומק הנוגעות לזהות, לתרבות, למוסר, לערכים. מן הראוי שהמחאה תוביל לחשבון נפש לאומי בסוגיות הללו. עד כה, תנועות המחאה מסתפקות בשאלות של "מי" ולא של מה. בסוגיות טכניות כמו איזו ועדת חקירה תקום, ולא בשאלות של מהות. זו החמצה גדולה, כיוון שהזעם והתסכול בעקבות המלחמה הם הזדמנות כמעט בלתי חוזרת לתיקון מהותי.

שתי תביעות עומדות במרכז המחאה: הליכתם הביתה של אולמרט, פרץ וחלוץ, והקמת ו' חקירה ממלכתית. אני מסכים עם התביעה הראשונה, אך אין בה די. בורסת השמות להחליף את ההנהגה מורכבת ממי שכבר כשלו, ובכל מקרה, ללא שינוי ערכי יסודי, שינוי פרסונלי לא יעלה ולא יוריד. לתביעה השניה אני מתנגד בתוקף.

הכמיהה לוועדת חקירה ממלכתית משפטית שתפתור לנו את הבעיות, היא חלק מאווירת המשפטיזציה של הציבוריות הישראלית, האזרחית והצבאית. המשפטיזציה  אינה הפתרון  אלא היא חלק מן הבעיה.

הקריאה לו' חקירה ממלכתית היא ביטוי לראש קטן של הציבור, שרוצה לברוח מהתמודדות עומק מהותית ומסתפק בכך שוועדה בראשות שופטים תערוף מספר ראשים. בבעיות אותן יש ללבן, אין לשופטים כל עדיפות על אזרחים אחרים. את הסוגיות הללו אנחנו, אזרחי ישראל, צריכים לברר. אנחנו צריכים לשנות.

גם הציפיה שוועדת חקירה ממלכתית תערוף ראשים בעייתית מאוד. לא השופט ברק או חשין בחרו את הממשלה אלא הציבור, ולכן הציבור הוא שצריך להחליט אם להחליפם. אם ו' חקירה ממלכתית "תזכה" את רוה"מ ושר הביטחון, לא אקבל את מסקנותיה. אם היא "תרשיע" אותם, אולי אסכים אם המסקנה, אך איני חושב שמדובר בהרשעה משפטית. הכישלון הוא ציבורי, וגם העונש צריך לבוא מידי הציבור ונציגיו.

****

אני עוקב בביקורת אחרי מאבק המילואימניקים, אך חרף הביקורת אני תומך בו ורוצה בהצלחתו.

יתכן מאוד שעם הזמן המטרות יורחבו וישתנו ויעסקו במהות. אולם בכל מקרה – עצם המחאה חשובה בעיניי יותר מהפרטים המדוייקים של המסר.

החשוב הוא עצם אמירת "עד כאן". החשוב הוא עצם יציאת הציבור בהמוניו לרחוב (מה שלא קורה, בינתיים) כדי להעביר מסר לשלטון שאנו אזרחים, שהמדינה הזאת שלנו ושאיננו מוכנים לעבור לסדר היום על מחדלי הממשלה וכישלונותיה. גם מי שאינו מזדהה עם מסר זה או אחר של המוחים, אך הוא מבין את חשיבות המחאה הציבורית – מקומו במאבק המילואימניקים. אין היום מחאה אחרת. המדינה דורשת תיקון ושינוי. החברה זקוקה לחשבון נפש ציבורי. הצטרפות המונית למחאה עשויה להיות המנוף של מהלך התיקון הזה.

אם רבבות אזרחים ימלאו במשך ימים את מדשאות גן הוורדים (כפי שרבע מיליון איש נהרו לגמלא בשביתת הרעב בה נטלתי חלק נגד נסיגה מהגולן) – גם אם לא כולם רואים עין בעין את המטרה, וגם אם יהיו על הדשא מחלוקות וויכוחים על הדרך, תהיה זו מסה קריטית שתנער את השלטון, שתנער את החברה, שתעורר חשבון נפש ותבטא את שאט הנפש, מהשחיתות, מהריקבון, מהראש הקטן, מהבריחה מאחריות, מהחלפת ערכי לחימה של דבקות במשימה, חתירה למגע והשגת הכרעה בערך של "רק רצינו לחזור הביתה בשלום".

לעתים רחוקות נוצרת סיטואציה שמאפשרת לנו, אזרחי ישראל, להשפיע השפעה משמעותית על עתיד המדינה. אני מאמין שכעת, אחרי המלחמה, נוצרה הזדמנות כזו. מן הראוי שאנו, האזרחים, לא נחמיץ אותה.

מידף - עלון אורטל