ב-4:00 לפנות בוקר, התכנסנו במועדון אורטל, מרבית חברות וחברי אורטל, לאמירת סליחות. אורטל הוא קיבוץ חילוני. באורטל אין משכימים קום לסליחות. אבל לכבוד מאיר השכמנו בהמונינו.
מאיר לא חש בטוב והגיע באיחור. הוא נכנס – יושב על כסא גלגלים, צנום מאוד, ומראהו אחר. מי שלא ראה אותו בימים האחרונים, התקשה להאמין עד כמה חד ומהיר השינוי. ומתוך המראה הפיזי הקשה הזה, אי אפשר היה שלא להבחין בהתרגשותו הרבה של מאיר. מאיר קרן מאושר. הוא היה מאושר לראות את חבריו, את חברי אורטל, משתתפים בתפילה.
מאיר התעטף בטלית. מרדכי שוורץ ישב לידו וסייע לו להניח את התפילין. הוא השתתף בתפילה בדבקות, וחיוך של התרגשות לא מש מפניו.
בהפסקה שבין הסליחות לתפילת שחרית, ניגשתי אליו, חיבקתי אותו והחלפנו מספר מילים. כך אני וכך כולם, כל חברי אורטל. ידענו, ואולי אף הוא ידע, שלא נזכה לראות אותו עוד פעמים רבות.
מאיר השיב במאור פנים לכל אחד מאיתנו. הוא מלמל שוב ושוב שאינו מאמין שכל זה לכבודו. הוא שמח למחווה, אך דומני שיותר מכל הוא שמח לראות את חברי אורטל מתפללים. הוא שמח לראות גם את אלה מאיתנו הרחוקים כרחוק מזרח ממערב מכל מה שקשור למסורת ולתרבות היהודית, מתפללים ושרים, חלקם מתעטפים בטלית. הוא ידע שהתפילה היא לכבודו, אך הוא חש שהצליח להדליק ברבים מאיתנו איזה ניצוץ יהודי, ניצוץ של מסורת, החבוי בכל אחד מאיתנו. הוא שמח שזכה להאיר אותו.
אני זוכר את עיניו של מאיר באירוע זה פקוחות לרווחה. כשעצם אותן בלילה שלמחרת, עצם אותן בפעם האחרונה.
לא יכולנו לזכות את מאיר בפרידה הולמת יותר. מאיר לא יכול לזכות אותנו בפרידה מתאימה יותר.
זכינו לעשות עם מאיר, בפרידתנו ממנו, חסד של אמת.
מתוך חוברת זיכרון למאיר שמש, במלאת שנה למותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
