הבלוג של אורי הייטנר

 תגובה ליעקב לזר, "ברית דמים, בתנאי", "הדף הירוק"  14.9

בתגובה למאמרי "ברית דמים" שפורסם באתר "שווים", כתב לזר: "אם תהיה התקדמות כלשהי באפיק הסורי כפי שמדובר עכשיו, התקדמות שתו המחיר שלה ברור לגמרי...". אח, הקלישאה השחוקה והנבובה אודות "תו המחיר הידוע". אותם אנשים שלא למדו דבר, שהמציאות לעולם לא תשפיע על עמדותיהם, שהעובדה שאחרי הנסיגה המוחלטת מלבנון ומרצועת עזה החריפה התוקפנות נגדנו מאותם מקומות לא תגרום להם למחשבה שניה, ממשיכים גם היום להטיף ל"תו המחיר הידוע"... לזר, המציין שרוב הציבור מצדד בהקמת מדינה פלשתינאית, יתקשה להשלים עם העובדה שרוב הציבור מתנגד לנסיגה מהגולן. בסקר מקיף מן השבועות האחרונים, כאשר "מדובר עכשיו" על "התקדמות כלשהי באפיק הסורי", רק 11% מהציבור אמרו שתמורת שלום מלא יסכימו לנסיגה מהגולן. 11% יותר מידי, אך מיעוט קטן ושולי.

"תו המחיר ידוע" מדקלם לזר. אני מציע בחינה ביקורתית של הקלישאה הזאת.

לפני כשנה וחצי, התרחש במזרח התיכון אירוע היסטורי, שמשום מה לא חדר להכרה הציבורית הישראלית. הממשל הסורי הכיר, לראשונה, בכך שחבל אטאי (אלכסנדרטה) הינו שטח תורכי ריבוני, לאחר עשרות שנים, בהן דרשה סוריה במפגיע נסיגה תורכית משטחים אלו. במקביל, סוריה ממשיכה לעמוד בעקשנות על תביעתה לנסיגה ישראלית מן הגולן. איך ניתן להסביר את השניות בהתייחסות הסורית לשני חבלי ארץ אלה?

בשני המקרים מדובר בחבלי ארץ שבתקופות שונות היו שייכות לסוריה, היום הם בריבונות של שכנותיה, וסוריה רואה בהם שטח סורי ותובעת ריבונות עליהם. אם יש הבדל בין השניים, הרי דווקא תביעתם של הסורים על הגולן חלשה יותר מאשר על אטאי. באטאי, בניגוד לגולן, חיה אוכלוסיה ערבית – סורית גדולה. הגולן, בניגוד לאטאי, היווה בסיס לתוקפנות סורית נגד שכנתה; תוקפנות שבעטיה הפסידה את הגולן.

ההבדל בין הגולן לאטאי אינו  נעוץ בעמדה הסורית. בשני המקרים העמדה הסורית היתה זהה – דרישה חסרת פשרות ל"החזרת" השטח לריבונות סורית. בשני המקרים חינכה סוריה את אזרחיה וילדיה שמדובר בשטח כבוש. בשני המקרים, בכל המפות הסוריות הגולן ואטאי צויינו כאזוריים סוריים.

ההבדל המשמעותי הוא בין היחס של תורכיה לאדמתה, לריבונותה ולגבולותיה, לבין היחס של ישראל לריבונותה, לאדמתה ולגבולותיה. תורכיה, במשך עשרות שנים, לא היתה מוכנה לדון אפילו על פשרה כלשהי באטאי. היא מעולם לא הביעה נכונות לוותר על אטאי תמורת שלום. היא מעולם לא נשאה ונתנה על נסיגה מאטאי. גישתה היתה פשוטה וברורה – אטאי שלנו. נקודה.

תורכיה גילתה במשך עשרות שנים נחישות בשמירה על יעדיה הלאומיים והאינטרסים האסטרטגיים שלה. מסתבר, שהעקשנות והסבלנות השתלמו. כאשר האינטרס הסורי חייב יחסי שלום ושכנות טובה עם תורכיה, הכירה סוריה במציאות ובניגוד לשבועותיה במשך עשרות שנים, היא ויתרה על אטאי. הסורים הבינו, שתו המחיר ליחסים נורמליים עם תורכיה, הוא ויתור על אטאי.

מן הראוי שישראל תאמץ את המודל התורכי ותכבד את ריבונותה על הגולן כפי שתורכיה כיבדה את ריבונותה על אטאי. כמו התורכים, כך גם על ישראל לגלות נחישות וסבלנות. לא לדון על הגולן, לא לשאת ולתת על הגולן, לא להסכים ליצירת זיקה כלשהי בין הגולן לבין השלום עם סוריה. כמו תורכיה על ישראל לומר שהגולן שלנו. נקודה.

כמו לתורכיה, גם לישראל הנחישות תשתלם. ואם ביום מן הימים האינטרס הסורי יהיה לחתום על הסכם שלום עם ישראל, סוריה תבין שתו המחיר הוא ויתור על הגולן, והיא תאלץ להכיר במציאות, לקבל את ריבונותה של ישראל על הגולן ולכבד את הגבול הקיים בין שתי המדינות. תורכיה חיכתה בסבלנות 66 שנים. יתכן שאנו נמתין פחות.

  "הדף הירוק"