הגדרת זהותי האישית, כוללת מרכיבים שונים (לא דווקא על פי סדר חשיבות) – אדם, יהודי, ישראלי, ציוני, איש משפחה – בן זוג ואבא, תושב הגולן, קיבוצניק, חבר אורטל, סוציאל-דמוקרט, הומניסט, אוהב א"י, איש קהילה, אדם כותב וקורא, מעורב חברתי ופוליטי ועוד. לא בכדי, בהגדרה זו איני מכליל את המילה "חילוני". יש לי בעיה איתה. איני מסתדר איתה. היא מעוררת בי הסתייגות.
על פי החלוקה הסוציולוגית המקובלת בחברה הישראלית, אני חילוני. איני שומר שבת, איני שומר על כשרות, איני חובש כיפה, איני מכפיף עצמי להלכה, איני שולח את ילדיי למערכת חינוך דתי. בקיצור – כל מה שמגדיר אדם כ"חילוני". מדוע, אם כן, אני נמנע מלהגדיר עצמי כחילוני?
התשובה הבסיסית נעוצה בפסקה הקודמת. אין בה כל מרכיב המגדיר זהות. הגדרת זהות, על פי השקפתי, היא על דרך החיוב. אני יכול להגדיר על דרך החיוב מה משמעות היותי אדם, יהודי, ישראלי, ציוני, קיבוצניק וכן הלאה, כל אותם מאפיינים שציינתי. כל ההגדרות
שהזכרתי לגבי "חילוניותי", אין בהן דבר, אלא רק הגדרות על דרך השלילה, מה אני לא – לא שומר... לא מקפיד... לא חובש וכו'. בעצם, הגדרת החילוניות היא אי דתיות. בדיוק כפי שאיני מגדיר את עצמי כלא אינזונזי, לא צמחוני, לא עירוני ולא חשמלאי, כך אין לי עניין להגדיר עצמי כ"שאינו דתי".
איני רוצה לקבל על עצמי הגדרה על דרך השלילה, רק כיוון שכך מקובל. עליי זה לא מקובל. מה שמשמעותי בעבורי הוא הגדרתי כיהודי. אני יהודי בכך שאני רואה בהיותי בן לעם היהודי את המרכיב המרכזי בזהותי. אני מחובר להיסטוריה היהודית ומחוייב לעתיד העם היהודי ולקיומו. אין דבר החשוב לי בחיי יותר ממחוייבות זו, שבשמה בחרתי לשרת לאורך שנים בסדיר ובמילואים ביחידה קרבית, מתוך נכונות מלאה להקריב את חיי למען קיום העם
היהודי וביטחון מדינתו. אני בן לתרבות היהודית, שואף לדעת ולהכיר אותה ולהנחיל אותה לילדיי ולקהילתי. אני רואה חשיבות עליונה בקיום החגים והטקסים היהודיים ובחיבור לאוקיינוס הבלתי נדלה של היצירה היהודית לאורך הדורות, גם אם איני חושב שהדרך היחידה לקיימם היא הדרך האורתודוכסית. אני מחוייב להתחדשות יהודית, הן כדי להנחיל את מורשת היהדות בקרב החברה ולהשתיתה על ערכי היהדות והן כדי להמשיך את התפתחות היצירה היהודית, לבל תתאבן בשמרנות ותתקבע בגישה צרה ומצמצמת. אני מחוייב לערכי היהדות, על פי הכרתי – הערכים החברתיים של תיקון עולם, של סולידריות, של צדק חברתי, של משפט צדק, של שוויון ערך האדם, של שוויון בפני החוק, של קהילתיות, של רעות וערבות הדדית וערכים לאומיים כמו סולידריות יהודית, זכותנו על א"י ומחוייבותנו ליישבה, קיומה של מדינה יהודית, שלילת הגולה ועוד.
נכון, השקפתי היהודית אינה מעמידה במרכזה את האלוהים, ומחוייבותי היהודית אינה מתבטאת בכפיפות להלכה, אולם אני מאמין שעתיד היהדות הוא בפלורליזם, בכך שהיא תתפתח לכיוונים שונים, לגישות שונות ולדעות שונות ולאו דווקא לכיוון הדתי האורתודוכסי. נכון, מחוייבותי לתרבות היהודית אינה מתבטאת בדבקות בפולחן הדתי, אך אני רואה בפולחן הזה דבר שולי. לא בכדי אנו קוראים בהפטרה של יום הכיפורים את דברי הנביא: "ואותי יום יום ידרושון, ודעת דרכי יחפצון, כגוי אשר צדקה עשה, ומשפט אלוהיו לא עזב. ישאלוני משפטי צדק, קרבת אלוהים יחפצון. למה צמנו ולא ראית? עינינו נפשנו ולא תדע? הן ביום צומכם תמצאו חפץ, וכל עצביכם תנגושו. הן לריב ומצה תצומו, ולהכות באגרוף רשע. לא תצומו כיום, להשמיע במרום קולכם. הכזה יהיה צום אבחרהו? יום ענות אדם נפשו... הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע? הלזה תקרא צום ויום רצון לה'? הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ישלח רצוצים חופשים, וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסיתיו, ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך" (ישעיהו, נ"ח, ב'-ח').
החלוקה הסוציולוגית הדיכוטומית בין "דתיים" ל"חילונים" היא בעיניי קלקול גדול. היא גורמת ל"חילונים" רבים להתרחקות מן היהדות, כיוון שהיא שייכת ל"דתיים", ובכך נוצר ריק תרבותי, רוחני וערכי גדול בקרב חלק ניכר מהציבור החילוני; נוצרת שממה של בורות. ואילו בקרב חלק ניכר מהציבור הדתי קיימת תופעה של העמדת הפולחן בראש סולם הערכים.
הצגתי קודם את הבעייתיות בהגדרת החילוניות על דרך השלילה. הדתיות מגדירה עצמה על דרך החיוב. אולם במה היא מתבטאת? כיצד מצטיירת הגדרת הדתיות בסוציולוגיה הישראלית? בשמירת שבת וכשרות, בלבוש וחבישת כיפה וכד'. בקיצור – במצוות שבין אדם למקום.
ומה באשר למצוות בין אדם לחברו? האם יתכן מצב שבו אדם דתי ינהג בשבת? לא. אם הוא ינהג בשבת יהיה ברור שהוא הפסיק להיות דתי. לא יתכן שאדם דתי יאכל טריפה, כיוון שבכך הוא יגדיר עצמו כחילוני.
האם יתכן שאדם דתי יקח שוחד? האם יתכן שאדם דתי יגנוב? האם אדם שיקח שוחד, ויעבור בכך על אחד האיסורים החמורים ביותר ביהדות, יחשב לדתי? אם הוא ישמור על שבת וכשרות, הוא יחשב לדתי. למה? למה ברור שמי שיאכל שפן לעולם לא יחשב לרב בישראל, אבל מי שלקח שוחד (צריך לכתוב "לכאורה", כמעט שכחתי) יכול להיות הרב הראשי ומי שגנב ולקח שוחד יכול להיות מנהיגה הנערץ של מפלגה דתית (כאן כבר לא צריך לכתוב לכאורה, כיוון שהוא הורשע בכל הערכאות האפשריות).
במדד המקובל של הדתיות, אדם דתי הוא יותר יהודי מחילוני, וחרדי – יותר יהודי מדתי. במה חרדי המתנער ממחוייבותו לעצם הקיום הפיסי של העם היהודי ומדינתו ומשתמט מחובת הסולידריות היהודית הבסיסית שבשרות בצה"ל, הוא יותר יהודי מחילוני המוסר את נפשו על העם והארץ? והרי הרמב"ם כתב: "הפורש מדרכי ציבור ואף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק בעולם הבא".
אני מציע שנקרא תגר על החלוקה הסוציולוגית המעוותת הזאת בין חילונים ודתיים. היהדות היא של כולנו. היהדות אינה מצומצמת לפולחן, אלא היא נושאת ערכי מוסר עילאיים שמן הראוי שכולנו נהיה מכוונים אליהם. את "מדד היהודי הטוב" המקובל הזה יש לעקור מן היסוד, ולהציב מדד חדש שכוכב הצפון שלו הוא: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" (תהילים ל"ד, י"ג-ט"ו). מדד שהאידאל שלו הוא: "מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קודשך? הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבו. לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו. נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד. נשבע להרע ולא ימיר. כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח. עושה אלה לא ימוט לעולם" (תהילים ט"ו).
"שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
