הבלוג של אורי הייטנר

מלחמת לבנון השניה לא השיגה את יעדיה. היא לא הביאה לתוצאות המדיניות המקוות. הציבור אינו מתרשם מן הספינים של ראש הממשלה המנסים לייפות את התמונה. אבל התוצאה עלולה להיות גרועה יותר. היא כמעט היתה גרועה יותר. היא כמעט הסתיימה בתבוסה מדינית מחפירה.

במהלך הדיונים על הפסקת האש, הסתמנה נסיגה מהמורדות המערביים של החרמון, הידועים כ"חוות שבעא", כחלק מתנאי הפסקת האש. ארה"ב תמכה בכך, בטענה התמוהה שצעד זה יחזק את ראש ממשלת לבנון סניורה.

אילו החלטה כזו היתה מתקבלת, היתה זו תבוסה קשה למדינת ישראל וניצחון גדול לחיזבאללה. אם המלחמה היתה מסתיימת בנסיגה ישראלית מ"חוות שבעא", היה זה הישג אדיר לחיזבאללה, צידוק בדיעבד לתוקפנותו, וניצחון גדול לקנאות האסלאמית הטרוריסטית.

לפני 25 שנים, ב-14.12.81, החילה מדינת ישראל את ריבונותה על הגולן, עם החלטת הכנסת להחיל עליו את החוק, המנהל והמשפט הישראלי. לחוק זה מצורפת מפה, התוחמת את השטח המסופח. מורדותיו המערביים של החרמון, בהן נמצאו אותן מזרעות רועים נטושות, הנקראות היום "חוות שבעא", הם חלק משטח זה. מסירת שטח זה ללבנון, הוא פגיעה בריבונות ישראל ונסיגה משטח ישראלי ריבוני.

החרמון המערבי, הידוע כהר דב, הוא אזור בעל חשיבות ביטחונית רבה, בהיותו שטח שולט הן על יישובים ישראליים כדן, דפנה ושאר ישוב והן על אזורים עוינים בלבנון.

די בשתי עובדות אלו כדי לשלול על הסף את רעיון הנסיגה ממורדות החרמון, אפילו אם מדובר היה בהסדר שלום עם לבנון הריבונית. אולם במציאות הנוכחית, הסיבה העיקרית לשלילת רעיון זה שונה. נסיגה היום מ"חוות שבעא", פירושה ניצחון גדול לנסראללה והפיכתו לגיבור האולטימטיבי של העולם הערבי והמוסלמי.

במאי 2000 ישראל נסוגה מלבנון. ההחלטה על הנסיגה היתה חד צדדית, אולם הגבול לא נקבע בידי ישראל, אלא בידי האו"ם. פקחי האו"ם עברו לאורך הגבול, חמושים במפות ישנות ובסרגל, וקבעו היכן הוא יעבור בדיוק. ישראל קיבלה את פסיקת האו"ם כלשונה, אף שהיו כרוכים בכך ויתורים משמעותיים מצדה, כמו נסיגה משטחים חקלאיים של קיבוצים בגליל העליון.

עד הנסיגה, איש לא שמע על "חוות שבעא". נסראללה המציא את הדרישה לקבלן אחרי הנסיגה, כדי לתרץ את המשך תוקפנותו נגד ישראל. את ההתקפות על ישראל, בתקופה שלאחר הנסיגה, מיקד חיזבאללה באזור זה וממנו גם נחטפו שלושת החיילים הישראליים

באוקטובר 2000.

נסיגה משטח זה היתה מצדיקה בדיעבד את התוקפנות הזו, וצורבת בתודעה הערבית את

התובנה, שהנה, שוב הטרור השתלם, ונסראללה השיג את מבוקשו והסיג באלימות את ישראל משטח ריבוני שלה. תובנה זו היתה מעודדת את המשך התוקפנות והטרור נגד מדינת ישראל.

ההתפתחות החמורה הזאת נמנעה. כפי שדווח בכלי התקשורת, ראש הממשלה אהוד אולמרט הבהיר לאמריקאים, שעל פי חוק סיוג ויתור על שטח, המכונה "שיריון חוק הגולן", נסיגה משטח שבריבונות ישראל מחייבת תמיכה של 61 ח"כים לפחות, ואין סיכוי שרוב כזה יושג. האמריקאים השתכנעו והרפו מהנושא (אף שבאופן מרומז ובלתי מחייב, הוא מופיע בהחלטת מועה"ב).

החוק הזה, הועבר בכנסת בשנת 1999, בידי יהודה הראל, שהיה אז ח"כ מטעם "הדרך השלישית" זצ"ל. בזכות החוק הזה, נמנעה התבוסה האולטימטיבית והמוחצת של ישראל במלחמה.

אולמרט הסביר לאמריקאים שיש צורך ברוב של 61 ח"כים כדי לסגת משטח ריבוני. אולם בחוק נאמר גם שנסיגה כזאת מחייבת משאל עם. מדוע אולמרט נמנע מלהזכיר זאת?

מסתבר שלעת עתה, החוק המחייב משאל עם במקרה של נסיגה משטח ריבוני, הוא אות מתה. הסיבה לכך, היא שסעיף זה בחוק יכנס לתוקף ברגע שהכנסת תחוקק חוק המסדיר משאלי עם בישראל. יהודה הראל הכין הצעת חוק בנדון, אולם כיוון ש"הדרך השלישית" לא נכנסה עוד לכנסת, לא היה מי שיעביר את החוק.

מאז ניצחוננו במאבק על הגולן, התמקדנו בפיתוח הקהילתי והכלכלי של הגולן ויישוביו, והשגנו הישגים רבים. גם בשנים הקרובות עלינו להשקיע בכך את מירב מאמצינו ומשאבינו. אולם אסור לנו להפקיר את החזית הפוליטית והמשפטית. עלינו להפשיל שרוולים, ולהכנס לפעולה מאומצת ואפקטיבית לביצור התשתית החוקית, שתהפוך את רעיון העוועים של נסיגה מהגולן לחסר סיכוי, או לכל הפחות תקשה ככל הניתן על מימושו. עלינו לפעול לחקיקת חוק משאל העם.

בחוק כזה אין כל סיכון בעבורנו, אך יש בו הזדמנות גדולה. אין סיכון, כיוון שתנאי מוקדם לכך שסוגיה תובא להכרעה במשאל עם, הוא אישורה של ההצעה בידי לפחות 61 ח"כים. אם, חלילה, יהיה רוב כזה, המתרס האחרון בפני נסיגה והדרך היחידה לסכלה, היא באמצעות משאל עם, שבו יש לנו יתרון גדול. יתר על כן, עצם המחוייבות למשאל עם, היא אמצעי הרתעה, שעשוי לגרום לראשי הממשלה לוותר מראש על ההרפתקה הזו.

"שישי בגולן"