הבלוג של אורי הייטנר

בפרשת השבוע, פרשת "בראשית", אנו קוראים את הקללה שקילל אלוהים את האנושות, עם הגרוש מגן העדן: "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית, ג' י"ט).

האמנם העבודה היא קללה? האם האידאל, גן העדן, הוא של חיים ללא עבודה? האם זה המסר של היהדות?

אנו, אנשי ההתיישבות העובדת, התחנכנו על העבודה כערך. א.ד. גורדון דיבר על "דת העבודה", ביאליק, שלונסקי, לאה גולדברג ואחרים, שוררו שירים המייחסים קדושה לעבודה ולמלאכה. הזרם הסוציאליסטי בציונות הקפיד לכנות עצמו "תנועת העבודה" ויישוביו – "ההתיישבות העובדת". האם ההתייחסות לעבודה כאל ערך, מנוגדת לגישה היהודית? כך, לפחות, ניתן להסיק מקריאה שטחית של הקללה "בזיעת אפיך תאכל לחם".

קריאה יסודית יותר של הפרשה, תעיד על התייחסות אחרת לעבודה. גן העדן – האוטופיה המושלמת, מחוז החפץ והגאולה היהודית, לא התבסס על חיים ללא עבודה. בגן העדן היה לאדם תפקיד – "ויקח אלוהים את האדם, ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה" (שם, ב' ט"ו).

אם תפקידו של האדם בגן העדן הוא לעבוד, ואחרי הגרוש נגזר עליו לעבוד, איפה כאן העונש? מה ההבדל בין מצבו של האדם לפני הגרוש ואחריו?

ההבדל אינו בעבודה, אלא בקשר שבין הזיעה והלחם, בין התרומה לתמורה. בגן העדן, באוטופיה, אין קשר בין הזיעה ללחם. האדם אינו עובד כדי לספק את צרכיו. צרכיו מסופקים מעצם היותו אדם, ומעצם זכותו לסיפוק צרכיו. האדם עובד, כדי לתרום, כדי ליצור, לבטא את עצמו, את יכולותיו ואת כישרונותיו. האדם עובד עבודה לשמה. האדם מגשים את ערך העבודה. ההפרדה בין התרומה לתמורה היא מוחלטת.

הגרוש מגן העדן, הוא הכרה בכך שהאדם אינו בשל לחיי גן העדן, ולכן עליו לחיות חיים שבהם העבודה היא אמצעי לסיפוק צרכיו. זו המציאות שבה חיה האנושות לאורך כל שנות קיומה. אך לעולם אל לאדם להפסיק לחתור לתיקון העולם, לשאוף להגשמת האוטופיה.

הקיבוץ הוא חברה המבוססת על הפרדה בין תרומה לתמורה. איזו מוטיבציה יש לי לעבוד, אם איני נהנה מפרי עבודתי? זו שאלה של מי שאינו רואה בעבודה ערך. מי שאינו רואה בעבודה ערך, אלא רק כורח, ראוי לגרוש מגן העדן, ולקללה "בזיעת אפיך תאכל לחם".

ההפרדה בין התרומה לתמורה בקיבוץ, אף פעם לא היתה מושלמת. היא קיימת בתוך הקיבוץ, בין חבריו, אך הקיבוץ כקולקטיב חי בתוך סביבה שאין בה הפרדה כזאת. כקולקטיב, ההפרדה אינה קיימת – העבודה מתורגמת לתמורה מוחשית עבור הקיבוץ. הקיבוץ, כמו משפחה, מחלק את פרי העבודה המשותפת בין חבריו, באופן שוויוני.

אם ההפרדה בין תרומה לתמורה היא רק בתוך הקיבוץ, האין זה רק משחק? איני רואה זאת כך. פרוש המילה אוטופיה, הוא ביוונית "אי מקום". אוטופיזם אינו הגשמת אוטופיה, אלא החתירה אליה, חיפוש הדרך להתקרב אליה. טרם הומצא פטנט שבו ההפרדה בין תרומה לתמורה היא כלל אנושית, אך נמצאה דרך טובה ומוצלחת, לקיים את ההפרדה הזאת בתוך קהילה שחבריה בחרו באורח חיים כזה. ככל שתהיינה קהילות רבות יותר שזה אורח חייהם, תתקדם האנושות כולה לתיקון עולם.

השיטה הקיבוצית הקלאסית, רחוקה מאוד משלמות. יש בה בעיות קשות ושגיאות חמורות ביותר, המחייבות שינוי מהותי. הבעיה בתהליכי השינוי בתנועה הקיבוצית, היא שפיכת התינוק עם המים. במקום לחפש דרכים חדשות, טובות וצודקות יותר לקיים חברה המפרידה בין תרומה לתמורה; שבה אדם אינו מתאמץ רק לרווחתו הפרטית, אלא כדי להתחלק בפרי עמלו באופן שוויוני עם חבריו, בחרו הקיבוצים הדיפרנציאליים לאבד את זהותם ולהיטמע בתוך הסביבה הרכושנית.

האתגר של הקיבוץ, כלומר של הקיבוץ השיתופי (קהילה שאינה שיתופית אינה קיבוץ, גם אם כך כתוב בתעודת הלידה שלה), הוא למצוא דרכים חדשניות לקיים במאה ה-21 חברה המפרידה בין תרומה לתמורה. חברה שאינה בוחרת בקללה של "בזיעת אפיך תאכל לחם" אלא באתגר של חתירה לגן העדן האוטופי; באתגר של הפרדה בין הלחם והזיעה, בין התרומה והתמורה.

****

אני מאחל לנו, בחג המשק ה-28, שלא נתפתה לבחור בקללה, אלא נדבק בחתירה לגן העדן, בשאיפה לאוטופיה, בניסיון לבנות חברת מופת.