הבלוג של אורי הייטנר

כשאני בוחן את הרעיונות לחילופי שטחים הכוללים נסיגה מאזורים ריבוניים של מדינת ישראל והעברתם לריבונות פלשתינאית, על אוכלוסייתם הערבית – פלשתינאית, כפי שמציעים גורמים שונים, שהבולט בהם הוא אביגדור ליברמן, אני מעמיד את עצמי במקומם של הנוגעים בדבר – הערבים הפלשתינאים החיים באותם אזורים.

באופן טבעי, הייתי רואה ברעיון זה את הטוב ביותר בעבורי ובעבור קהילתי. מהי, בעצם, אותה הצעה? אנו נמשיך לחיות על אדמתנו, בבתינו, ביישובינו, אבל במקום להיות מיעוט לאומי במדינת לאום של עם אחר, במקום להיות מיעוט במדינה שהנה האויב של העם שלנו, אנו נהיה חלק מהרוב במדינה הלאומית שלנו. יש הצעה טובה יותר, הוגנת יותר?

לצורך השוואה – אם תוצע לתושבי אריאל הצעה להמשיך ולחיות בעירם, ולהחיל עליה את ריבונות ישראל, האם מישהו מהם היה מעלה על דעתו להתנגד? ודאי שלא. תושבי אריאל היו יוצאים באותו יום לחגוג ברחובות כפי שחגג היישוב היהודי בא"י בליל כ"ט בנובמבר.

באופן טבעי, ניתן היה לצפות מתושבי אום אל פאחם וואדי ערה לנהוג בדיוק כפי שהיו נוהגים תושבי אריאל אילו הוצעה להם הצעה כזאת. מדוע, אם כן, הם מתנגדים? מדוע אין הם קופצים על ההצעה כמוצאי שלל רב?

את ההתנגדות התמוהה הזאת, הם מנמקים בטענות דמגוגיות, שאין לייחס להן ולו קורטוב של אמינות. טענות המפומפמות בתקשורת הישראלית, ללא כל ביקורת. הטענה הראשונה היא שמדובר בטרנספר. ליברמן מוזכר כממשיכם של כהנא או של גנדי, כמי שמציע טרנספר לערביי ואדי ערה.

טרנספר?! הרי אין בהצעה זו קריאה לגרש ולו אדם אחד מביתו או להרוס את ביתו ואת קהילתו, לא בנחישות ולא ברגישות. הרי מדובר בהשארת כל היישובים הערביים על מכונם. זהו פשוט שקר.

הטענה השניה היא שמדובר בשלילה המונית של אזרחות מאותם אנשים. טענה זו דמגוגית, שהרי אין הכוונה להשאיר אותם אנשים משוללי זכויות אזרח תחת ריבונות ישראלית, אלא להחיל עליהם את הריבונות הלאומית שלהם, הריבונות הפלשתינאית, ולאפשר להם להיות אזרחים במדינתם הלאומית.

אז למה הם מתנגדים? למה הם פוסלים את הרעיונות הללו?

אני מוצא שתי תשובות אפשריות לשאלה הזאת. האחת, היא שפשוט טוב להם במדינת ישראל. כל כך טוב להם, עד כדי כך שהם מעדיפים להיות מיעוט במדינה היהודית, מאשר חלק מן הרוב במדינתם הלאומית. הם יודעים שהנם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מדמוקרטיה, מחופש הביטוי, מחופש ההתארגנות, מעיתונות חופשית, מזכויות אדם, מזכויות אזרח. הם יודעים שהם הערבים היחידים במזה"ת שיש להם יכולת אמיתית לבחור נציגות שתבטא ותייצג אותם בפרלמנט. הם אמנם מיעוט במדינת לאום של עם אחר, אולם יכולתם לממש את אזרחותם משמעותית הרבה יותר משל אזרח בכל מדינה ערבית שהיא, ומכפי שתהיה אם יהיו אזרחים במדינה הפלשתינאית.

התשובה האפשרית האחרת, היא שבתכנית השלבים הפלשתינאית לחיסול ישראל, תפקידם של ערביי ישראל הוא לקעקע את יהדותה של המדינה, ויחד עם מיליוני הפלשתינאים שיציפו את המדינה במסגרת מימוש "זכות" השיבה, להיאבק לביטול צביונה היהודי, תחת הסיסמה "מדינת כל אזרחיה". במסגרת תכנית זו, על ישראל לסגת לקווי 4.6.67 ולמסור את השטחים הללו כשהם "נקיים מיהודים", כפי שהיה ברצועת עזה. מאחר וההצעות של ליברמן ואחרים מדברים על חילופי שטחים, שיכללו סיפוח אזורים מיו"ש למדינת ישראל והשארת היישובים היהודיים בהם על מכונם, הם רואים בכך פגיעה בתכניתם הלאומית ארוכת הטווח.

איזו משתי התשובות האפשריות הללו היא המסבירה את התנגדותם המפתיעה של ערביי ישראל להצעות לחילופי שטחים? מן הסתם, מדובר בשילוב בין שתיהן.

ספק רב האם התכניות הללו משרתות את האינטרס הישראלי. היתרון שלהן ברור – חיזוק צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה, באמצעות יצירת רוב יהודי ברור. למען מטרה זו ישראל מוכנה לחלוקת הארץ, לוויתור על חלקי א"י ואפילו לצעד אכזרי של עקירת יישובים יהודיים (ולא רק בדיבורים, רק בשנה שעברה הדבר נעשה בפועל, ואלמלא ישראל הותקפה מהשטח ממנה נסוגה, מן הסתם היינו היום בעיצומו של תהליך לנסיגה דומה ביו"ש). אם עיצוב מדינה בעלת רוב יהודי ברור מחייבת נסיגה משטחים, הגיוני  יותר שהנסיגה תהיה מאזורים שהאוכלוסיה בהם פלשתינאית, גם אם הם בשטח הריבוני של ישראל, מאשר מגושי התיישבות יהודית ביש"ע.

מצד שני, יש ברעיון הזה סכנות של ממש. ויתור על שטח ריבוני של המדינה, הוא שבירת טאבו וחציית קו אדום. מדינה שסביבתה לא השלימה עם קיומה ונלחמת להשמדתה, צריכה להיות זהירה מאוד בשבירת טאבו, שעלולה לשדר חולשה והתקפלות ובכך להזמין תוקפנות.

שנית, הניסיון מלמד שכל אזור ממנו ישראל נסוגה הופך בסיס לתוקפנות נגד מדינת ישראל ואזרחיה. אין זה מן הנמנע, שמהלך כזה יוביל לירי קסאמים וקטיושות מוואדי ערה לעבר עפולה וחדרה, ויגרום בכך לנזק ביטחוני חמור ביותר.

אולם מבחינת ההגינות כלפי ערביי אותם אזורים; מבחינה מוסרית ואנושית, זוהי הצעה הוגנת לחלוטין.

הקמפיין שנועד ליצור דה-לגיטימציה לרעיון הזה ולהציגו כגזעני, מבטא צביעות וציניות, במיוחד לנוכח העובדה שמובילים אותו גורמים המטיפים לטרנספר של רבע מיליון יהודים. הפסילה הגורפת של ליברמן לשותפות בקואליציה בשל תמיכתו בחילופי השטחים, אף שאין הוא מעלה אותה כלל על סדר היום הקואליציוני ואף שהוא מוכן להצטרף לממשלה על בסיס קווי היסוד שלה, מעלה חשד של פסילה על רקע גזעני, בשל מוצאו של ליברמן, כיליד בריה"מ לשעבר.

bsh - הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי