הבלוג של אורי הייטנר

בשני ראיונות נפרדים, בגיליון האחרון של "הקיבוץ", הודיעו שני מזכירי התנועה, גברי ברגיל וולוולה שור, על כוונתם לפעול לאיחוד העיתונים "הקיבוץ" ו"הדף הירוק". ולוולה אף גילה כישורי קופירייטר נדירים כאשר הציע שם לעיתון: "הקיבוץ הירוק" (איזו מקוריות! איזו יצירתיות!).

למה לאחד את העיתונים? ולוולה מספר שבביקורים בקיבוצים, החברים תמהים מדוע יש עדיין שני עיתונים. אני מאמין לו. אני משער, שהחברים אינם מבינים מדוע "הביזבוז" הזה, להחזיק שני עיתונים. ספק אם הם יודעים, שהתנועה כלל אינה מסבסדת את העיתונים – אלה עיתונים עצמאיים העובדים מול רשתות ההפצה של "ידיעות תקשורת" ("הקיבוץ") ושל "מעריב" ("הדף הירוק"). העיתונים מוחזקים באמצעות פרסומת ומנויים, מה שמעיד על הצדקה כלכלית לקיומם.

אז למה לאחד את העיתונים? מסבירים המזכירים שיהיה זה אקט סמלי של האיחוד המלא בין התק"ם והקבה"א.

אם ולוולה וגברי מחפשים סמל לאיחוד התנועות, עליהם להתמזג למזכיר אחד (יש לי אפילו שם יצירתי – גברי שור) או לחלופין, על אחד מהם ללכת הביתה.

העיתונים פחות ופחות משוייכים לתנועות לשעבר, ותמחיש זאת העובדה שעורכת "הדף הירוק" היא אורית פראג, חברת דפנה – קיבוץ תק"מי. יש להמשיך את תהליך הפרדת הזהות בין העיתונים לתנועותיהם לשעבר. ככל שמזכירי התנועה יבחשו בהם פחות, כך יתקדם התהליך.

ולוולה טוען שקיומם של שני עיתונים הוא עניין אנכרוניסטי שזמנו עבר. מה אנכרוניסטי בכך? האם חיסול עיתון מבטא קידמה? דווקא הרצון לאחד את העיתונים בשל איחוד התנועות הוא אנכרוניזם.

בעבר, "הקיבוץ" היה ביטאון התק"ם ו"הדף הירוק" היה ביטאון הקבה"א. העיקרון היה "תנועה אחת – עיתון אחד". מה התמורה שולוולה רוצה לקדם? עם איחוד התנועות הוא רוצה לאחד את העיתונים, ובכך לשמר את העיקרון: "תנועה אחת – עיתון אחד". אנכרוניזם לשמו.

אין עוד מקום לביטאון תנועתי ולעיקרון העבש והמיושן של "תנועה אחת – עיתון אחד". יש להמיר אותו בעיקרון של ריבוי כלי תקשורת, גם בתנועה האחת.

למה זה חשוב? בכל הקשור לשוק הרעיונות, אני חסיד של השוק החופשי. מחשבה מבוקרת בידי הממסד פוגעת בדמוקרטיה. התערבותם של מזכירי התנועה ודחיפת היוזמה הזאת, נועדה להגביר את שליטתם בעיתון. עצם קיומו של עיתון אחד, הוא מתכון לעיתון הנשלט בידי הממסד.

היום, עצם העובדה שיש תחרות בין שני עיתונים, משרתת את האינטרס של הקורא. היא מאפשרת לעורך לעמוד בלחצים של הממסד, אם ינסה למנוע בעדו לחשוף מחדלים או לבטא ביקורת, כיוון שתמיד מונחת על צווארו חרב התחרות – אם אני לא אפרסם, המתחרה שלי יעשה כן.

יתר על כן, גם למי שמנסה לחשוף מידע או להטיח ביקורת ונתקל בדלתות נעולות בעיתון אחד, קיימת האופציה לנסות בעיתון האחר.

כדי להבין את גודל הסכנה, כדאי לחזור חודשים אחדים אחורה, לניסיונו של גברי ברגיל למנות את שופרו ונושא כליו עופר קול לתפקיד עורך "הדף הירוק". ריבוי הערוצים הביא לחשיפת הפרשה. במקרה זה, לא בעיתון "הקיבוץ" שהשתפן, אלא בבמה זו – "שווים". מעל במה זו נוהל המאבק נגד הניסיון הנואל הזה, והמינוי השערורייתי סוכל.

אילו הצליח גברי לממש את זממו, עצם עובדת קיומו של "הקיבוץ" היתה מקשה על העורך להפוך את העיתון לפמפלט של גברי. אילו קול היה מתמנה לתפקיד והיה זה העיתון האחד והיחיד, הוא היה הופך מעיתון לפשקוויל.

מי שהדמוקרטיה וחופש הביטוי בתנועה הקיבוצית יקרים לו, חייב לצאת נגד רעיון איחוד העיתונים. בדמוקרטיה – ריבוי כלי תקשורת הוא ברכה. כל המרבה – הרי זה משובח.

בימים אלה, בהם התקשורת האלקטרונית והווירטואלית הולכת ומתעצמת, נפגע מעמד העיתונות הכתובה. עיתונים רבים נסגרו ואחרים – נאבקים על חייהם. העובדה שהתנועה הקיבוצית מקיימת בימים אלה שני עיתונים, מעידה על איכות חבריה. עלינו להשתבח בכך ולהתגאות בכך. למה מנסים מזכירי התנועה להרוס זאת?

"שווים"