הבלוג של אורי הייטנר

רחמנות, יהודים, רחמנות. אדם עני בתוכנו, עני מרוד שהגיע לפת לחם.

הבה נקשיב לו: "אני נכנסתי לפוליטיקה בלי כלום, כאדם צעיר, ויצאתי אחרי עשרים שנה, כשעזבתי את משרד ראש הממשלה, בלי כלום... כלום... שרה ואני ניהלנו באותם ימים שיחות על עתידנו. מה נעשה? נפנה להורינו לבקש עזרה בגיל חמישים? אלו היו ימים לא קלים לי ולמשפחתי".

נאום ראש הממשלה ושר האוצר לשעבר, בנימין נתניהו ("7 ימים" 13.10.06 – ראיון לגדי בלום).

משכורת של ראש הממשלה היא 40 אלף ₪. הפנסיה – בהתאם. ראש הממשלה חי בדירת שרד, עם רכב שרד. אין לו הוצאות אישיות. במקרים נדירים ביותר, אם בכלל, נדרש ראש הממשלה להוציא ארנק מכיס מכנסיו, לקנות אוכל, למשל. לא, משכורת ראש הממשלה אינה הופכת אותו למיליונר, וטוב שכך. אולם משכורתו של ראש הממשלה היא חלום שרק מעטים מגשימים.

מה הקיטור הזה של נתניהו על שכרו מעיד עליו? ראשית, נתניהו מבהיר מה סטנדרט תנאי המחיה להם הוא מצפה. בתנאים אלה, שכר מהגבוהים ביותר במשק עם תנאים שאין דומה להם, הם מצוקה, המחייבת אותו לשקול בקשת עזרה מן ההורים.

אך יותר מכך היא מעידה עליו עד כמה הוא אטום ומנותק. שעה שמשכורתו גבוהה יותר מפי ארבעה מן השכר הממוצע במשק ויותר מפי עשרה משכר המינימום, מאות אלפי אזרחים ישראליים חיים מתחת לקו העוני. חלק ניכר מהם – אנשים עובדים, ששכרם אינו מאפשר להם קיום בכבוד מינימלי.

מדיניותו של נתניהו כשר האוצר, הגדילה את הפערים, הרחיבה באופן משמעותי את מעגל העוני, וצרפה לתוכו מעמד חדש – עובדים עניים. אם אדם אינו יכול להסתדר עם משכורת של ראש הממשלה, איך ניתן לצפות מאנשים להסתדר עם משכורת שהינה פחות מעשירית שכרו? אם הוא אינו יכול להסתדר עם שכר ראש הממשלה, מדוע הוא מנהל מדיניות שבה המוני אנשים אינם יכולים לגמור את החודש? ומדוע הוא מתנגד בכזו חריפות ובכזו עקביות להעלאת שכר המינימום?

דבריו של נתניהו הם התגלמות המושג לעג לרש, פשוטו כמשמעו. נתניהו אמר את הדברים מתוך רצון לקבל אמפטיה מן הציבור. איך הוא לא מבין כיצד נקראים דבריו בעיני האנשים שהוא דירדר אל מתחת לקו העוני. ואולי הוא פשוט סמך על כך שאין לאותם אנשים כסף לקנות עיתון?

מה שהפריע לי בראיון, יותר מדבריו של נתניהו, היה חוסר הביקורת של גדי בלום, כותב הכתבה. נתניהו משמיע את נאום הדלות שלו, ובלום אפילו אינו מעלה על דעתו לשאול אותו שאלה שתעמת אותו עם הפגיעה הקשה בעניים ובעניים החדשים בישראל.

וכך, כאשר התפאר נתניהו בעודפים ממדיניותו שאפשרו לנו לעמוד בנזקי המלחמה, הוא לא שאל אותו כיצד הוא רואה את אחריותו, כמי ששבר את מדינת הרווחה והכניס שיח אנטי סולידרי לחברה הישראלית, להפקרת העורף בידי המדינה?

וכאשר הוא מציע את תכניתו הגאונית, על שכר מדורג למורים על פי הישגי תלמידיהם, הוא לא שואל אותו כיצד יפעל צוות מורים בהרמוניה, באווירה תחרותית זאת. הוא אינו מעמת אותו עם הישגי הלימודים של תלמידי ישראל, עד מחצית שנות השבעים, שעה שישראל היתה המדינה השוויונית ביותר בעולם והאתוס הערכי והחינוכי בה היה צדק חברתי וסולידריות, לעומת תוצאותיהן היום, בחברת הג'ונגל של ימינו, שהאתוס שלה הוא החלום האמריקאי.  הרי אז מערכת החינוך הישראלית היתה אחת המובילות בעולם ואילו היום היא כמעט ברמה של מדינת עולם שלישי.

הראיון של נתניהו לא היה עיתונות אלא תשדיר תעמולה.