הבלוג של אורי הייטנר

"ויאמר ה' אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם". פסוק זה, מתוך פרשת השבוע, פרשת "נח", הוא בעיניי הפסוק המשמעותי ביותר בפרשה. המסר המרכזי אינו המבול, אלא הברית המגולמת בקשת בענן, המבטאת את ההבטחה שלא יהיה עוד מבול. הלקח של האלוהים מן המבול, הוא שהדרך לתיקון האדם והעולם, אינה דרך מהפכנית של החרבת הקיים והקמת עולם חדש תחתיו, אלא הדרך הארוכה והסבלנית של חינוך.

הסיבה לברית הזאת, אינה אשליה כאילו אחרי המבול האדם והעולם מתוקנים ולכן אין עוד צורך במבול. ההיפך הוא הנכון. המשך הפסוק הוא "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". מבחנו של האדם, הוא יכולתו להתמודד עם יצריו הרעים ולנצח אותם. האיפוק, האחריות, היכולת להתגבר ולדחות סיפוקים, היכולת לכבד את רצונותיו, שאיפותיו ודעותיו של האחר, גם אם הוא שונה ממני ואפילו אם דעותיו מקוממות אותי, הם מותר האדם מן הבהמה. אדם המסוגל להתגבר על ייצרו הרע, אינו תוצר של מהפכה והחרבת המציאות הקיימת, אלא של תהליכי חינוך ארוכי טווח.

זה המסר של פרשת "נח", זה המסר של היהדות, והוא מחייב אותנו ללכת לאורו. ב"האינטרנציונל", הימנונה של המהפכה הקומוניסטית, נכתב "עולם ישן עדי היסוד נחרימה". תוצאת המהפכה הזאת, לא היתה מימוש ערכי הצדק והשוויון אותם התיימרה להגשים, אלא דיכוי האדם, רצח המוני וסבל נורא למאות מיליוני אנשים. היומרה של המהפכה הזאת, כמו של מהפכות אחרות בהיסטוריה, להמיט מבול על העולם הקיים ולהקים תיבת נח חדשה, שממנה יצמח עולם חדש, המיטה אסונות רבים.

לפני 11 שנים, ניסה רוצח יהודי לסיים ויכוח פוליטי באמצעות צעד מהפכני, ההורס את הקיים באלימות ורצח. גם במקרה זה, היומרה להמיט מבול על המציאות כדי לברוא מציאות חדשה, גרמה לשבר לאומי. בפרשת השבוע נכתב: "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם". דרך האלימות, שביטויה השפל ביותר היה רצח רבין, מנוגדת לדרכה של היהדות.

בשנה שעברה, חוותה החברה הישראלית את אחד המשברים הקשים ביותר בתולדותיה,

עם עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. גם במאבק הציבורי נגד העקירה, היו מי שלא ידעו לגבור על היצר, וניסו לדרדר את החברה הישראלית לכיוון מסוכן, שסופו מי ישורנו, באמצעות מאבק אלים וסרבנות. הנהגת המאבק שמנעה זאת והובילה מאבק ממלכתי ודמוקרטי, הפגינה אחריות לאומית למופת. אילו נהגה אחרת, לא היתה מצילה את הגוש (כפי שהוכח בעמונה), אבל עלולה היתה להמיט אסון כבד על החברה הישראלית.

הדרך בה נהגה הנהגת מועצת יש"ע, מימשה את רוח גוש קטיף, כפי שלמדתי להכירה לאורך השנים. הרוח של גוש קטיף, היא רוח של ציונות, של התיישבות, של אהבת הארץ, של דבקות ומסירות. לא פחות מכך, היא גם רוח של ממלכתיות, של אחריות לאומית, של כיבוד החוק, של נאמנות ללא תנאי למדינה, שהרי אין לנו מדינה אחרת. אין אלו שני צדדים של אותו מטבע. זהו אותו מסר. זו אותה רוח. היא מחייבת אותנו.

הדרך הראויה אינה דרך של מבול,  אלא דרך של חינוך, של אחריות, של כבוד לכל אדם ולכל דעה, של השפעה בדרכים דמוקרטיות, בדיאלוג בין אחים, במפגש פנים אל פנים בין חלקי הציבור הישראלי. בדיאלוג כזה, כל צד מכיר בלגיטימיות של קבלת החלטה על פי עמדת הצד שכנגד, ומחוייב לקבל כל החלטה. דיאלוג כזה יבטיח את אחדות העם חרף חילוקי הדעות. יהודה עמיחי כתב: " כל זמן שהיינו יחדיו / היינו כמספריים טובים ומועילים/ אחר שנפרדנו חזרנו / להיות שתי סכינים חדות / תקועות בבשר העולם / כל אחד במקומו". אל לנו לתת ידינו למצב שבו להבי המספריים הופכים, חלילה, לשני סכינים הנעוצות בבשרנו.

הרב קוק כתב במאמרו "מסע המחנות": "באמת, לא שני מחנות, כי אם שלושה מחנות הננו מונים מאז. מסורת ישנה היא, ש'ציבור' הוא כולל במובנו .. 'צדיקים, בינוניים, ורשעים', אבל זהו דווקא תיאור אישי, ועל כל אדם בפרט למדנו ש'אפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע'. וטוב מאוד לאדם שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים ולהביט בעין יפה על אחרים, שיכול באמת להיות, שיש במצפונם גם אוצר טוב הסמוי מן העין. והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, ובייחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מידה שהיא". דברי האמת האלה, שנכתבו לפני 73 שנים, נותרו אקטואליים כביום הכתבם. לנוכח מנהגנו להכות על חטא על חזה זולתנו, ובפרט על חזה יריבינו, מן הראוי שדברים אלה יהיו נר לרגלינו.

"מקור ראשון"