הבלוג של אורי הייטנר

דברי פתיחה בערב לציון עשור לרצח רבין, קצרין 29.10.06

11 שנים חלפו מאז אותו יום מר ונמהר, מאז אותו הרגע, אחד הקשים בתולדות מדינת ישראל והעם היהודי, שבו רוצח יהודי, ישראלי, יוצא צה"ל, ירה בראש ממשלת ישראל, בניסיון לעצור דרך מדינית לה הוא התנגד ולהכתיב למדינת ישראל באמצעות רצח ואלימות, את דרכו שלו.

האם הרצח הזה היה מאורע יחיד, המהווה תמרור עצור; תמרור אזהרה בפני החברה הישראלית, כאסון לאומי שאסור שיקרה עוד, או שהיתה זו שבירת טאבו, ומעתה מעשה כזה יהיה קל יותר? על פי סקרים שהתפרסמו בעיתוני סוף השבוע האחרון, שני שלישים מן הציבור הישראלי מאמינים שיהיו עוד מקרי רצח פוליטי בישראל.

הכתרנו את הכנס הזה בכותרת "לעולם לא עוד". זה המסר הראוי ליום השנה לרצח רבין, זה המסר עליו יש לחנך את החברה ואת הדורות הבאים כלקח מן הרצח. למען המסר הזה נקבע יום הזיכרון הממלכתי.

נודה על האמת – יום הזיכרון לרצח רבין לא תפס את מקומו כיום אבל לאומי ובכלל, כיום משמעותי בלוח השנה העברי. משנה לשנה, הניכור כלפי יום זה גדלים, והוא הופך פחות ופחות רלוונטי לאזרחי ישראל. ככל שיום הזיכרון יהיה פחות רלוונטי, כך העברת המסר של "לעולם לא עוד", תהיה קשה יותר.

מה הגורם לדחיקתו של יום השנה לרצח ולניכור כלפיו?

אני סבור שההתמקדות ביצחק רבין האיש, או הניסיון להפוך את היום הזה ליום המחנך למה שקרוי "מורשת רבין", או למה שמישהו מנסה להפוך בדיעבד למורשת רבין, שגוי מעיקרו ומחמיץ את המסר. יום השנה לרצח רבין – מן הראוי שיהיה יום של חשבון נפש לאומי, יום של הידברות לאומית, יום של ברור חברתי, האם הופקו הלקחים מרצח רבין וכיצד החברה הישראלית מבטיחה שמקרה כזה לא ישנה עוד לעולם.

מן הראוי שיום זה יוקדש לחיפוש הדרך להסכמה לאומית, ולעיצוב דרך לניהול מחלוקות בהעדר הסכמה לאומית. מן הראוי שיום זה יוקדש לביצורה של הדמוקרטיה הישראלית ולהוקעת כל ניסיון להרים עליה יד. לכך יוקדש גם הערב הזה.

הפיכת יום הזיכרון לרבין, ליום המעניק גושפנקא ממלכתית להשקפה אחת בוויכוח הפוליטי בישראל ויוצר דה-לגיטימציה לדרכים אחרות, מנוגדת ללקח הראוי מן הרצח, והוא הלגיטימיות של הדעות השונות, והסכמה בין בעלי הדעות השונות על שלילה מוחלטת של כל אלימות פיסית ומילולית, של איומים באלימות, של הפרת חוק ושל סרבנות.

מידי שנה אנו עוסקים בערב הזיכרון בגולן בסוגיה מרכזית לחברה הישראלית, הנוגעת ללקח הראוי מן הרצח. לפני שנתיים, לקראת עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, הנושא בו עסקנו היה: "מלחמת אחים – לעולם לא!". אשתקד, לאחר עקירת היישובים, כאשר היו מי שניסו, בעקבות השקט היחסי בו עברה העקירה, להמעיט בעומק המכה לציבור גדול בישראל ובהשלכות של אותה מכה, הקדשנו את הערב לדיון בסוגיית "החברה הישראלית אחרי ההתנתקות – חשבון נפש לאומי".

השנה בחרנו לעסוק בנושא: "חוקה לישראל". החוקה עשויה להיות גורם מאחד ומלכד, מעצב גבולות לחברה, מעגן את זכויות האדם והאזרח, קובע את הזכויות החברתיות, מסמן גבולות לכוחו של השלטון. החוקה עלולה להיות גורם מפריד ומפלג, שתיתפס בידי חלק מן הציבור כבלתי לגיטימית וככריתת גט של המדינה ממנו ושלו מן המדינה. האם נשכיל לעצב חוקה שתבנה את החברה הישראלית ותחזק אותה, או חלילה נבנה חוקה שתפורר אותה?

שאלה זו תהיה במוקד הדיון, שבמרכז הערב.