הבלוג של אורי הייטנר

שני נושאים ציבוריים עומדים על סדר יומו של בית המשפט העליון בימים אלה: א. העתירה נגד הנשיא קצב, התובעת מביהמ"ש להורות לו להשעות את עצמו בשל החקירה נגדו. ב. העתירה לביטול ועדת וינוגרד ומינוי ועדת חקירה ממלכתית.

המשותף לשני הנושאים הללו, הוא ששניהם אינם עניינו של בית המשפט העליון. בשני המקרים, בית המשפט חרג מסמכותו בכך שלא דחה את העתירות על הסף.

על פי החוק, ממשלת ישראל היא הגוף המוסמך להחליט על הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית (ובנסיבות מסויימות, בעקבות דו"ח מבקר המדינה, גם הכנסת). על פי החוק, החלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית היא סוגיה פוליטית שרק המוסדות הפוליטיים מוסמכים להחליט בנוגע אליה. הממשלה מוסמכת להחליט על הקמת ועדת חקירה בנושא מסויים, אך היא רשאית שלא לעשות כן. היא מוסמכת להקים ועדות בדיקה ממשלתיות, אם בראשות שופט (כמו במקרה של ועדת וינוגרד) או שלא בראשות שופט (כמו בכוונתו המקורית של ראש הממשלה להקים את ועדת אדמוני). אין כאן כל בעיה חוקית.

אם יורה בית המשפט לפרק את ו' וינוגרד ולהקים ו' חקירה ממלכתית, ניתן יהיה לראות בכך כמעט פוטש של בית המשפט. בית המשפט, יחליט על ועדת חקירה, שנשיאתו תבחר את הרכבה, והיא המוסמכת "להמליץ" על מסקנות אישיות נגד ראש הממשלה ושרים, ולפי החלטות קודמות של בג"ץ (שניתן להטיל ספק בסמכותו לקבלן) חובה לאמץ ולבצע את המסקנות הללו. אם בית המשפט יחליט על הקמת ועדה ממלכתית, תהיה זו התנקשות במוסדות הדמוקרטיים הנבחרים של המדינה. אך גם אם ימנע מהחלטה זו, המסר הציבורי של פסיקתו תהיה, שהחלטתה הלגיטימית של הממשלה, על פי סמכותה, התאפשרה בזכות אישור ביהמ"ש. לכן, גם אם פסק הדין יאשר את החלטת הממשלה, מקרה זה הוא כמעט פוטש. רק החלטה אחת של בית המשפט בעתירה זו ראויה למדינת חוק דמוקרטית – דחייתה על הסף. בית המשפט לא נהג כך, ועל פי מסורת האקטיביזם המשפטי מבית מדרשו של אהרון ברק, הוא איפשר קיום דיון משפטי בנושא שאינו בסמכות בית המשפט.

החלטה של בית המשפט לחייב הקמת ועדת חקירה ממלכתית, תהיה נגועה בניגוד אינטרסים מובהק – מאחר ואת הוועדה ממנה נשיא בית המשפט העליון.

בידי מי שמצדד בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, יש דרכים ציבוריות רבות להשפיע על הממשלה בנדון. כך, בעקבות מאבק ציבורי, הוקמו ועדת קהאן לחקירת אירועי סברה ושתילה וו' אור לחקירת התנהגות המשטרה באירועי אוקטובר 2002. אין זה עניין לבית המשפט.

אני רואה במשפטיזציה של החברה הישראלית בשנים האחרונות, פגם חמור בדמוקרטיה. מסיבה זו אני שולל הקמת ועדת חקירה ממלכתית. מה מכשיר שופטים לחקור סוגיות צבאיות? במה הם טובים יותר לכך מכל אזרח אחר?

הסוגיה הפרסונלית – האם יש להדיח מתפקידם את ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, אינה סוגיה ששלושה או ארבעה שופטים רשאית להחליט בה. זוהי סוגיה ציבורית. אני סבור, למשל, שעל מי שעמדו בראש המדינה ומערכת הביטחון, והנהיגו את המדינה לכישלון צורב במבחנם העליון – מלחמה, להתפטר מתפקידם. לשם כך אין צורך בוועדת חקירה. לשם כך יש צורך בנורמות של אחריות אישית. השאלה האם על מנהיגי המדינה להתפטר, היא שאלה פוליטית - ציבורית ולא משפטית, ולכן מן הראוי שהדיון בה יהיה במסגרת הפוליטית, הציבורית והתקשורתית, ולא בבית המשפט. אני סבור שוועדת חקירה אינה צריכה לחפש אשמים, אלא להפיק לקחים כדי לתקן את הדרוש תיקון לקראת המלחמה הבאה. לשם כך יש צורך בוועדת מומחים, מסוגה של ו' אדמוני, ולא בוועדה משפטית.

גם בסוגיית השעיית הנשיא בית המשפט שגה בכך שלא דחה את העתירה על הסף. כפי שכתבתי בטור זה, במאמרי "נקיים בפני אלוהים ואדם", אני סבור שעל הנשיא היה להשעות עצמו מזמן. אולם אין זה עניינו של בית המשפט. על פי חוק, רק הנשיא מוסמך להחליט על התפטרות. מי הסמיך את בג"ץ להתערב בנושא?

אם בית המשפט יורה לנשיא להשעות את עצמו, תהיה בכך הפרת כללי המשחק והאיזונים המקובלים בדמוקרטיה ליברלית מערבית. מי הסמיך את בית המשפט לקבל החלטה כזו? בשם איזה חוק?

החלטה הפוכה של בית המשפט, תהיה חמורה לא פחות, שכן היא תוצג ותתפרש כגושפנקא משפטית מן המוסד המשפטי הבכיר ביותר, לאחיזת קצב בקרנות המזבח של השלטון.

גם כאן, עוד בטרם פסק ביהמ"ש את החלטתו, נגרם נזק מעצם העובדה שהוא לא דחה את העתירה על הסף.

קבוצה קטנה והומגנית של שופטי בג"ץ, מכובדים כאשר יהיו, שלא נבחרו בידי הציבור, אינה רשאית להעמיד את עצמה בראש ההיררכיה השלטונית במדינה.  

אהרון ברק, שניסה להשליט את עקרונות "מלוא כל הארץ משפט" ו"הכל שפיט" על החברה הישראלית, גרם בכך נזק כבד. מן הראוי שהשופטת ביינית, יורשתו, תנהג אחרת.