הבלוג של אורי הייטנר

"פרצה קוראת לגנב" שנו חז"לנו. מה פירוש הדברים? האם יש להסיר מן הגנב את אחריותו למעשיו, ולהאשים את הפרצה, על שאין הוא יכול לעמוד בפניה? "לא עכברא גנב, חורא גנב". כן, אומרים חז"ל, לעתים הפרצה היא הגנב האמיתי.

לא, אין לשחרר אדם שסרח מאחריותו למעשיו, אך כפי שאין להעמיד מכשול בפני עיוור, יש להיזהר ממציאות המפתה אדם לעבור עבירות. על החברה לסתום את הפרצות הללו.

רבים, רבים מאוד מאנשי הציבור והמנהיגים בישראל, חשודים ומעורבים בשחיתות. אנו מצפים ממנהיג לטוהר מידות, ואין להסיר ממנו את האחריות בשום תרוץ. עם זאת, עלינו לשאול את עצמנו האם אין בשיטה הפוליטית שלנו תיל הממעיד את הנוטים למעידה? האם אין בשיטה כשלים מובנים הגורמים לשחיתות, שאם נסלק אותם, נשתחרר מחלק ניכר מן השחיתות במערכת הפוליטית?

לרבים מן החשדות כלפי פוליטיקאים יש מכנה משותף אחד – הם עברייני פריימריס. די בדו"ח האחרון של מבקר המדינה, כמו דו"חות קודמים של קודמיו, כדי להיווכח בכך: כל ראשי הממשלה והמועמדים לראשות הממשלה בשנים האחרונות נגועים בעבירות של תרומות בלתי חוקיות וקשר בעייתי ומושחת בין הון לשלטון.

הדו"ח האחרון של מבקר המדינה מפנה אצבע מאשימה כלפי שמעון פרס, אהוד ברק, בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, מתן וילנאי. ולא שכחנו את פרשיות העבר, כמו עמותות ברק, פרשיות שרון וקרן סירל ועוד. הדברים נכונים לא רק בהתמודדות על ראשות המפלגות הגדולות, אלא גם וביתר שאת, בהתמודדות בפריימריס על מקום בכנסת.

נשאלת השאלה – האין שיטת הפריימריס, אם במרכז המפלגה או בקרב מתפקדיה, גורם מושחת ומשחית?

שאלה זו אינה מנקה את עברייני הפריימריס מאחריות. רדיפת השררה חסרת המעצורים והעכבות, הזלזול בחוק והתחושה שלהם מותר, אינה תוצאת הפריימריס, אלא היא מבטאת תכונת אופי ותרבות. אולם שיטת הפריימריס מעצימה תכונות אלו וממעידה את המועדים למעידה.

במקורה, שיטת הפריימריס נבעה ממטרות טהורות. הציבור מאס בשיטת הוועדה המסדרת, שבה ארבעה אנשים ישבו בחדר אפוף עשן (איני יודע האם תמיד כולם עישנו, אך אי אפשר להתמודד עם מיתוס כזה, שהיה לקלישאה) וקבעו את רשימת המועמדים לכנסת. המטרה היתה להביא לדמוקרטיזציה של המפלגות ולאפשר לחברים לבחור את נציגיהם. בשיטה זו ניתן יהיה לבחור אנשים עצמאיים שאינם מוכנים להתיישר עם נורמות החנופה בפני ההנהגה המשבצת את הרשימה. בכך נעצים גם את חברי המפלגות ונחזק את החיים הדמוקרטיים והמפלגתיים.

כל בחינה אובייקטיבית של איכות נבחרי הציבור בעידן הוועדה המסדרת ובעידן הפריימריס, תעיד על כך שהכנסת הידרדרה מאוד בעידן הפריימריס.

כל בחינה של רמת המיאוס של הציבור בפוליטיקאים אז – ועתה, תעיד על כך שהמיאוס והניכור כלפי נבחרי הציבור גדול היום לאין ערוך מאשר בעדין הוועדות המסדרות.

כל בחינה של חיי המפלגות אז ועתה, תעיד על כך שדווקא בתקופת הוועדה המסדרת החיים הדמוקרטיים במפלגות היו תוססים הרבה יותר מאשר היום. אז היו למפלגות סניפים פעילים והן הורכבו מחברי מפלגה, אנשים שאכפת להם ורצו להשפיע. היום אין חברים אלא מתפקדים; יש פוקדים מקצועיים ומתפקדים סדרתיים (במספר מפלגות במקביל). שיטת הפריימריס לא צמצמה את תכונת החנופה המאפיינת את הפוליטיקאים אלא העצימה אותה, כיוון שהנבחר או המועמד אינו צריך להתחנף רק למנהיג המפלגה, אלא לאלפי חברי המרכז או מאות אלפי המתפקדים. החנופה אינה מסתיימת ביום הפריימריס, אלא היא נמשכת ביום שאחרי, שהנו היום הראשון של הפריימריס הבא. נבחרי הציבור היו לשבויים בידי הבוחרים, נאלצים לכתת רגליהם מחתונה לבר מצווה ומברית ללוויה, של חבר המרכז, בני משפחתו, שכניו וחבריו. השיטה חושפת את הפוליטיקאים לסחיטה מתמדת מצד חברי הפורום הבוחר, בתביעה לג'ובים, להטבות ולחקיקה אינטרסנטית.

ההתמודדות בפריימריס יקרה מאוד. רק עשירים יכולים להרשות לעצמם להתמודד ולתחזק את הקשר עם המצביעים עד הפריימריס הבא. פרשת נעמי בלומנטל והאירוח ב"סיטי טאור" והמתנות לחברי המרכז, היא עדות לתוצאות האפשריות של התלות של אדם עשיר בבוחריו ויכולתו לשחד אותם. צחי הנגבי, למשל, הוא אחד מאלה שלא שיחדו בכסף שלהם, אלא בג'ובים, כלומר בכסף שלנו.

ומי שאין להם היכולות הכלכליות של בלומנטל? כדי לרוץ הם זקוקים לתורמים. וכיוון שהחוק מגביל מאוד את התרומות – מצפצפים על החוק. יש תורמים לשם שמים, התומכים במועמד כדי לקדם דרך. אך ברוב המקרים, אין המדובר בתרומה אלא בהשקעה. בעל ההון תורם לפוליטיקאי והופך אותו לאסיר תודה, שישרת את האינטרסים שלו. כך נוצר הקשר המושחת בין הון לשלטון, קשר המשחית את השלטון ואת ההון כאחד. הקשר הזה, שנוצר באמצעות התרומות, משפיע מאוד על הפוליטיקאים הן ברמה הפרטית – עזרה לתורם במכרזים, בהפרטות וכו', והן ברמה הלאומית – השפעה על מדיניות המקרו-כלכלה, שלא בכדי משרתת את האינטרס של ההון, מחזקת את העשירים ומחלישה את העניים.

שיטת הפריימריס היא נגע שיש להעביר אותו מן העולם. אני מאמין שיש לחזור לשיטת הוועדה המסדרת. היא זולה יותר, נקיה יותר ובוחרת מועמדים טובים יותר. שיטת הוועדה המסדרת יכולה להיות שונה מבעבר – גדולה יותר, משלבת את המנהיגות הבכירה של  המפלגה  עם אנשי רוח ואקדמיה ומנהיגי העבר. היא תורכב מאנשים שהנבחרים אינם יכולים לחלק להם ג'ובים ושאינם רוצים ואינם יכולים לקנות השפעה על השלטון בכסף.

לא דמוקרטי? ברגע שהרשימה תתמודד בבחירות ותקבל את אמון הבוחרים, היא עברה את מבחן הדמוקרטיה. אין כל צורך בבחירה אישית ישירה של המועמדים. בחירות מקדימות אינן מקדמות את הדמוקרטיה אלא מסיגות אותה אחור ומשחיתות אותה.