הבלוג של אורי הייטנר

האנציקלופדיה הרשמית של ברית המועצות – "האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה", היתה מוסד מעניין. בעוד אנציקלופדיות מתעדכנות, בדרך כלל, על פי חידושים במחקר המדעי או על פי ההתרחשויות ההיסטוריות, האנציקלופדיה הסובייטית התעדכנה על פי צו המפלגה. אם סר חינו של אדם זה או אחר בעיני הנהגת המפלגה, שמו היה נמחק מן האנציקלופדיה, גם אם יום קודם לכן לא נחסכו ממנו דברי קילוס ושבח, כיוון שהיה עדיין חביב ההנהגה.

ברית המועצות התפרקה לפני עשור וחצי. מסתבר שמורשת האנציקלופדיה הסובייטית חיה, בועטת ומתגוררת בירושלים. על פי הוראה מגבוה, נמחק מהאתר הרשמי של משרד החינוך כל אזכור לשרת החינוך לשעבר לימור לבנת ולמנכ"לית לשעבר רונית תירוש.

שרת החינוך (ששמה נמחק ממאמר זה, משום מה) מכחישה שהיא נתנה את ההוראה. מישהו מאמין לה? יתכן שהיא לא נתנה באופן אישי את ההוראה, אולם אין ספק שמי שנתן את ההוראה, כיוון היטב ל"רוח המפקד". שהרי, מאז היא (לא יודע, משום מה איני מצליח להיזכר בשמה) מונתה לשרה, דומה שכל עניינה הוא מחיקת כל זכר לפעלה של קודמתה. טרם שמענו על איזה רעיון חדש, איזו הצעה חדשה, שלא לדבר על סדר יום חדש, חזון חדש שלה. בינתיים היא עסוקה באופן אובססיבי במחיקת ההיסטוריה של השנים שקדמו למינויה לתפקיד.

איני חסיד של לימור לבנת כשרת החינוך. אני רחוק מכך, רחוק מאוד. בימיה כשרת החינוך, איכות מערכת החינוך בישראל נסוגה נסיגה עמוקה. לא הכל באשמתה, הגורם העיקרי היה מדיניות האוצר, שמתוך אידאולוגיה של שבירת מדינת הרווחה וריסוק המגזר הציבורי, בדרך להפרטה מלאה, קיצץ באופן דרמטי את תקציבי החינוך. לבנת היתה שרה בממשלה, לא ניהלה מאבק אמיתי נגד המגמה והיא נושאת באחריות מלאה לתוצאותיה. לבנת כשרה לא עשתה מאמץ להיאבק בניסיון הנואל של האוצר להפריט את החברה למתנ"סים (גזירה שבוטלה בידי מאיר שטרית, שהחליף את לבנת בחודשים הספורים שבין פרישת שרי הליכוד מן הממשלה להקמת הממשלה החדשה). לבנת השקיעה אנרגיה רבה ומיותרת במלחמה במורים ובניסיון לשבור את ארגוניהם (ארגונים אלה, כשלעצמם, רחוקים, גם הם, מלהיות טלית שכולה תכלת).

אולם אי אפשר לקחת מלבנת את ההישג המשמעותי ביותר שלה – ועדת דוברת. היה זה אחד הניסיונות הרציניים ביותר בתולדות המדינה ללמוד את מערכת החינוך החולה ולשנות אותה. יש בעיות לא מעטות בדו"ח דוברת. ראשית, עצם העובדה שהיא פעלה ללא המורים, כחלק מהאג'נדה האנטי מורית של לבנת. והרי אי אפשר לבנות מערכת חינוך ללא המורים ובוודאי לא באמצעות השפלתם. גם בדו"ח עצמו – ליקויים רבים. למשל, העובדה שהוא מתעלם לחלוטין מאחת הרעות החולות של מערכת החינוך – הצפיפות בכיתות. הדו"ח גם חף, כמעט לחלוטין, מעיסוק בתכני החינוך.

אבל יש בו רעיונות חשובים ביותר, שאילו יושמו היה ביכולתם לחולל שינוי חיובי ביותר, במערכת החשובה ביותר במדינה ואחת החולות בה.

המסר הבסיסי של הוועדה, הוא אמירה חד משמעית בזכות החינוך הציבורי ושלילה מוחלטת של הפרטת המערכת. כאשר מסר כזה יוצא מוועדה שבראשה עומד איש עסקים האמון על הכלכלה החופשית, בתקופה שבה המדיניות היא הפרטת כל מה שזז (ואפילו מה שלא זז), זהו מסר שאין להגזים בחשיבותו החברתית. יש בו הצעה חשובה ביותר לשנות את מבנה תקצוב בתי הספר, בהתאם למצב הסוציואקונומי של תלמידיו. זו גישה מתקדמת של תקצוב פרוגרסיבי וחלוקה צודקת של משאבי המדינה, דווקא בעידן של מדיניות הלוקחת מן העניים ונותנת לעשירים. הוועדה הציעה העלאה משמעותית (גם אם לא מספקת) בשכר המורים. היא גם קבעה קביעה חשובה ביותר בדבר מחוייבות של כל מערכת החינוך לליבה של השכלה, שכל בוגר שלה חייב לקבל (שלא כמו המצב הנוכחי, שבו החינוך החרדי, למשל, מטפח בערות מובנית בקרב בוגריו).

התמורה הבולטת ביותר במסקנות הוועדה היתה המעבר ל-5 ימי לימודים בשבוע והנהגת יום לימודים מלא. עוד כשאני הייתי ילד, כל הגורמים החברתיים והחינוכיים הטיפו ליום לימודים ארוך. והנה, אחרי עשרות שנים, משרד החינוך החל ליישם זאת. בכל העולם החופשי, הזרם החברתי הסוציאל דמוקרטי נאבק על שבוע עבודה ולימודים של 5 ימים. והנה, ישראל החלה ליישם זאת.

יש לי ביקורת חריפה על אופן היישום, ובעיקר על התקצוב הנמוך שאינו מאפשר יצירת יום לימודים מלא איכותי ומתן מענה איכותי לילדים בימי ו'. אך היתה זו התחלה טובה. אמנם רק 35 רשויות הצטרפו לשלב הראשון של יישום הדו"ח. לאותן רשויות היתה זו קפיצת מדרגה חינוכית, אותה ניתן להמשיך ולהעצים ולהרחיב לשאר חלקי הארץ.

באה השרה החדשה (נו, איך קוראים לה?) ועוד לא עשתה דבר, חוץ מלקטול ולגזום את הרפורמה. בשל רציפות השלטון, היא לא יכלה לסגת לגמרי מהתחייבות משרד החינוך ליישם במשך שנתיים את הניסוי באותן 35 רשויות. במקום זה היא פשוט קיצצה את התקציבים. את התקציב הנמוך שהעניק משרד החינוך לפעילות ביום ו', היא ביטלה לחלוטין. התקציב שניתן הוא אפס – אפס עגול. אנחנו, למשל, יישמנו השנה את התכנית מתקציבי המועצה וההורים. במקומות בהן הרשות אינה יכולה לתקצב זאת, וההורים אינם יכולים לשלם (ולרוב אלה אותם מקומות) הילדים נדונו להיזרק לרחוב. ממשלה חברתית, הלא כן?

אם יש לשרה החדשה (אגב, יש לה שם?) הצעה חדשה לרפורמה, אדרבא, שתתחיל להוביל אותה. אבל אם כמה עשרות רשויות החלו ביישום הרפורמה הקודמת, מן הראוי לתת להן כמה שנים לנסות אותה, בתמיכה משמעותית של המשרד. כך, משרד החינוך יוכל ללמוד מן ההצלחות והכישלונות – מה כדאי לאמץ ומה מוטב לדחות. אם האינטרס של השרה (שרה?) הוא טובת מערכת החינוך, היה עליה לתת הזדמנות אמיתית לאותן רשויות, אולי יש משהו ברפורמה? ואם לא – לפחות שהדבר יתברר מתוך ניסיון אמיתי, ולא מתוך קטילה פוליטית.

אי אפשר לנהל מדינה, כאשר יש תחלופה כה מהירה של שרים וכל שר מנסה להמציא מחדש את הגלגל. אין זה מן הנמנע שהנוכחית תסיים את תפקידה בקרוב, ויחליף אותה שר אחר. ללא איזושהי מחוייבות מקצועית לרצף השלטוני, אי אפשר לבצע דבר. גם שינוי של מדיניות, ראוי שיעשה מתוך הקיים ולא באמצעות שפיכת התינוק עם המים. המהפכות שהצליחו, לא היו כאלה של "עולם ישן עדי יסוד נחרימה".

והנה, השבוע קראנו ש-x החליטה גם לגנוז חוברת העוסקת בזכויות הילד. למה? כיוון שהחוברת הזאת מזוהה עם לימור לבנת. ובינינו, מה הן זכויות הילד, לעומת הצורך של עסקנית, שבמקרה נקלעה למשרד החינוך, לשכתב את ההיסטוריה?

ייעודה של מערכת חינוך הוא עיצוב העתיד. חבל שהיא (מי?) מעדיפה להשקיע את זמנה בעיצוב העבר.

* "שישי בגולן"