הבלוג של אורי הייטנר

במאמרו "שובר שוויון" ("הקיבוץ" 16.11.06) מצטט יהונתן אלתר את אריסטו: "זה לא שוויוני לחלק שווה לאנשים שונים".

אריסטו צדק. יש בדברים אלה שלילה של השוויון הטכני – של חלוקה שווה לכל, תוך התעלמות מהשוני בין האנשים וצרכיהם השונים.

אם אנו מחלקים שני בקבוקי קולה לשני אנשים, כך שכל אחד מהם מקבל בקבוק קולה, אך אחד מהם מכור לקולה והשני מתעב קולה – האחד קיבל את מלוא רצונו והשני לא קיבל ולו 0% מרצונותיו, מצרכיו. הפער בין השניים זועק. חוסר השוויון בין השניים משווע, אף שטכנית קויים כאן שוויון מלא – שהרי החלוקה לשניהם היתה שווה לחלוטין.

לעומת זאת, אם שניהם יקבלו סכום כסף, וכל אחד מהם יעשה בו כרצונו, השוויון בין השניים יגדל באופן משמעותי.

המעבר מחלוקה "נורמטיבית" "שווה" לתקציב הכולל בקיבוץ, הפכה אותו לשוויוני יותר. בתקציב כולל גדול, יכול החבר לממש את צרכיו ורצונותיו טוב הרבה יותר מבחלוקה שבה הוא מקבל כמו חברו, שצרכיו שונים ממנו.

שוויון טכני, שבו החלוקה לאנשים שונים היא שווה, אינו שוויון אמיתי. שוויון אמיתי מתבטא ברעיון של "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". הרעיון הזה מכיר בשונות שבין האנשים. יכולתם לתת שונה. צרכיהם שונים. הם נתבעים לתת לפי יכולותיהם השונות והם יקבלו לפי צרכיהם השונים. זה השוויון האמיתי – שוויון ערך האדם. האנשים שונים זה מזה, אך הם שווים בערכם.

העיקרון שהקיבוץ מנסה לממש, הוא "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". ההפרדה בין תרומה לתמורה, היא הדרך לכך. ההפרדה הזו מבוססת על הכרה בכך שהתרומה של חבר א' שונה משל חבר ב'. אני מרוויח מעבודתי שכר גבוה יותר משל חברי האחד ונמוך יותר משל חברי האחר. אין כל קשר בין השכר שאני מכניס לקיבוץ, לבין התקציב שאני מקבל. התקציב אמור לממש את זכותי כאדם וכחבר לממש את צרכיי. התקציב יהיה על פי גודל המשפחה, כלומר על פי הצרכים, ללא קשר לתרומתי.

הקיבוץ לא מצא שיטה שתממש בצורה טובה את "לכל אחד לפי צרכיו". הרי אם צרכיו של א' מרובים משל ב', תקציב שווה לכל אחד מהם, עשוי לתת לב' את כל צרכיו ולא' רק חלק מהם. אבל השיטה הקיבוצית, המבוססת על תקציב כולל גדול, קרובה למימוש הערך הזה יותר מכל שיטה אחרת.

הביקורת של אריסטו על חלוקה שווה לאנשים שונים, משמשת את יהונתן אלתר לקטילת עצם הניסיון לקדם שוויון בחברה. מה אלתר מציע? האם הוא מציע שיטת חלוקה שוויונית יותר מהשיטה הקיבוצית? האם הוא מציע חלוקה שונה לאנשים שונים, שבה כל אדם אכן יקבל לפי צרכיו השונים?

כמובן שלא. אלתר מציע התמזגות בדרך החיים הרכושנית, שאין בה היומרה ואף לא הניסיון להביא לשוויון. יש בה השלמה עם אי השוויון כגזירת גורל, כחוק טבע. אלתר מציע אורח חיים, שבו לכל אדם אכפת מעצמו, כל עבודתו נועדה להצלחתו האישית, והוא מקבל בהתאם למה שהצליח להרוויח.

לכאורה יש כאן צדק מסויים – הצדק של שוויון ההזדמנויות. החברה מעניקה לחבריה שוויון הזדמנויות. מכאן ואילך, מי שמוכשר ומשקיע יהנה מן המשאבים יותר ממי שפחות מוכשר ומשקיע פחות. גם אם נקבל את התפיסה הזאת כצודקת – האם כך באמת מתנהלים החיים בחברה הקפיטליסטית?

זאב ז'בוטינסקי, שדגל בשוק החופשי, הציע לאמץ את רעיון היובל – אחת לחמישים שנה, תהיה שמיטה כללית של כל הרווחים, של המצב אליו הגיע כל אחד במשחק החופשי, והמשחק יתחיל מחדש, מאפס, מנקודה שוויונית. זו האוטופיה של שוויון ההזדמנויות. אך המציאות הרי שונה בתכלית מהאוטופיה. האם לבן עשירים אותה הזדמנות כלבן משפחת עוני ומצוקה? האם הם מקבלים אותו חינוך? האם נקודת הפתיחה שלהם שווה? אם כשרונם והשקעתם שווים, הם יגיעו לאותו מקום? נו, באמת... לא בכדי כינה יגאל אלון את שוויון ההזדמנויות: "הזדמנות לאי שוויון". שוויון הזדמנויות אמיתי יכול להתקיים רק בחברה שוויונית.

השיטה הקיבוצית טרם מצאה את הדרך האופטימלית לממש את רעיון השוויון. מן הראוי שהקיבוץ יחפש את הדרכים לממש את החזון הזה ולא יקפא על שמריו. אך הגישה לה מטיף אלתר, היא ויתור מראש על החזון, על הניסיון ליצור חברה המבוססת על צדק ושוויון.

במאמרו, תוקף אלתר את מחקריו של פרופ' אוריאל לויתן, בטענה שהם מגוייסים לאידאולוגיה בה הוא מאמין. חרף היותי שיתופניק, אני מסכים במידה רבה עם הביקורת הזאת. אך אלתר עצמו, אף שאינו מתהדר בנוצות של מחקר אקדמי, נוהג באותה דרך כשהוא מתאר את המציאות בקיבוצים הדיפרנציאליים כגן עדן עלי אדמות. לא זו בלבד שהמציאות שהוא מתאר מופרכת, הוא גם נוהג בחוסר יושרה. הרי חזקה עליו, שהוא מודע למציאות באותם 200 קיבוצים, שברובה היא שונה מאוד מהתמונה שהוא מצייר.

* "הקיבוץ"