הבלוג של אורי הייטנר

לפני כ-15 שנים, הייתי פעיל במאבק למען שינוי שיטת הממשל והנהגת בחירה ישירה לראשות הממשלה, תוך שמירה על השיטה היחסית בכנסת. השתתפתי בהפגנות, חתמתי והחתמתי על עצומות, השתתפתי בהקמת מטה מאבק בגולן, כתבתי מאמרים. המאבק הצליח. השיטה שונתה.

שינוי השיטה לא היה המטרה. הוא אמור היה להוות אמצעי לריפוי חוליי הפוליטיקה הישראלית,  שהגיעו לשפל ב"תרגיל המסריח", שגרם לשאט נפש של הציבור מהמערכת הפוליטית. כמו כל מי שציפה לשינוי מהותי, גם אני התאכזבתי מהתוצאות. כל החוליים שאיפיינו את הפוליטיקה הישראלית בשיטה הישנה, התאימו עצמם לתנאי השיטה החדשה. דבר מהותי לא השתנה.

כעבור שנים אחדות, בוטלה הבחירה הישירה, וחזרנו לשיטה הקודמת. חולייה נשכחו, לנוכח חוליי הבחירה הישירה, והיו שציפו לשינוי מהותי בעקבות החזרת שיטת הממשל לקדמותה. גם אלה התאכזבו. והנה, היום שבה וצפה אופנה חדשה – שינוי שיטת הממשל. כאילו לא התנסינו פעמיים בעשור האחרון (ב-1996 התקיימו לראשונה בחירות בשני פתקים – לראשות הממשלה ולכנסת וב-2003 התקיימו שוב בחירות בשיטה הישנה - חדשה) בפתרונות קסם שלא הניבו כל תוצאה, שוב מנסים למכור לנו את פתרון הקסם – שינוי שיטת הממשל.

שינוי שיטת הממשל לא ישנה דבר מהותי, כיוון שהבעיה של המערכת הפוליטית אינה שיטת הממשל אלא התרבות הפוליטית. התרבות הפוליטית הקלוקלת השחיתה כל שיטה שניסינו, ותשחית כל שיטה שננסה. רק שינוי התרבות הפוליטית יביא תיקון. הבעיה היא, שבניגוד לשיטת הממשל, אי אפשר להחליט בהרמת אצבע על שינוי תרבותי. כאן מדובר בתהליך חברתי וחינוכי ממושך וקשה, שעלול להתרחש לאורך שנים רבות, אולי עשרות שנים. אך כפי שכבר הוכח, אין קיצורי דרך.

המאפיין את התרבות הפוליטית הישראלית הוא תאוות השררה והכוח שלוחת הרסן. התאווה הזאת, מעמידה את האינטרס האישי מעל האינטרס הציבורי, את השררה מעל הדרך, את הקריירה מעל האידאולוגיה. היא הגורם המרכזי לשחיתות, לחיבור המושחת בין הון לשלטון, לשיטות בחירות מקדימות מושחתות, לקניית שלטון בכסף ובג'ובים ושאר מרעין בישין המאפיינים את הפוליטיקה הישראלית. התרבות הזאת מושכת לתוך הפוליטיקה את האנשים המתאימים לה, ומרחיקה ממנה את הראויים להנהיג את החברה והעם. אנשים הגונים הנכנסים למערכת, מבינים במהרה שלא ישרדו בה אם לא יתאימו עצמם לנורמות שלה, ואכן, אם אינם מתאימים עצמם, אין הם שורדים.

כל אימת שהסתאבות המערכת הפוליטית מגדישה את הסאה, צצים מחדש רעיונות לשינוי שיטת הממשל, וקונים תומכים רבים שנפשם נקעה מהמצב. אולם רק לחץ ציבורי רחב, עקבי

וממושך עשוי להביא בהדרגה לשינוי התרבותי. התרומה הגדולה ביותר לשינוי, היא כניסה לפוליטיקה ולמנהיגות של אנשים שבאמת ובתמים יראו במנהיגות שליחות לשינוי חברתי, ולא סידור עבודה לשררה. יש לחנך במערכת החינוך, בתנועות הנוער ובאוניברסיטאות למנהיגות כזו, תחת המנהיגות העסקנית רודפת השררה.

המדרשות למנהיגות חברתית, הידועות יותר כמכינות הקדם צבאיות, יחד עם תנועות הבוגרים של תנועות הנוער, מעגל הקבוצות השיתופיות ועוד יוזמות חברתיות, אינן מתביישות לדבר על מנהיגות, לחנך למנהיגות ולהכשיר מנהיגות, אבל אחרת – מנהיגות ערכית, חינוכית, משרתת; משרתת הציבור, משרתת דרך, משרתת רעיון. מנהיגות המבוססת על מחוייבות חברתית ולא על קריירה בלבד.

אם תיווצר מסה קריטית של  מנהיגים צעירים מן הזן הזה שיכנסו לפוליטיקה וייצרו תרבות פוליטית חדשה, לא יהיה צורך בפתרונות הקסם של שינוי שיטת הממשל.

אין להסיק מדבריי שאני מתנגד עקרונית לשינויים בשיטה. יש פגמים בשיטה אותם יש לשנות. אני תומך, למשל, בחוק הנורווגי המחייב שרים להתפטר מן הכנסת ומאפשר חזרתם אם הם מתפטרים או מפוטרים מן הממשלה. אני תומך בחיזוק משמעותי של המועצה לביטחון לאומי במסגרת מהלך של שיפור תהליכי קבלת ההחלטות. אני תומך בהנהגת משאלי עם בסוגיות מרכזיות הנוגעות לריבונות המדינה, כמקובל במתוקנות שבדמוקרטיות. יש למצוא דרכים לחיזוקה של הכנסת ושיפור עבודתה, ולתקן תקנות שימנעו זילות פעולתה (כמו מניעת האינפלציה בהגשת הצעות אי אמון, שהפכו מאירוע משמעותי של מחאה מהותית, לריטואל שבועי חסר ערך וחסר טעם, ממש למטרד) ועוד כהנה וכהנה שינויים. אבל אני מודע לכך, שלא מהשינויים הללו תבוא הישועה, אלא משינוי תרבותי. לעומת זאת, אני מתנגד לשינויים מרחיקי לכת כמו הנהגת משטר נשיאותי או מעבר לבחירות אזוריות.

שינוי נוסף, שלישי בתוך שנים ספורות, של שיטת הממשל, ללא שינוי תרבותי לצדו, יהיה ביטוי של חוסר יציבות המערכת השלטונית. האכזבה מהכישלון המובנה שבו, יסלול את הדרך לאבדן סופי של אמון הציבור בדמוקרטיה ולכמיהה ל"מנהיג חזק שיעשה פה סדר".

... וההיסטוריה כבר לימדה אותנו מה משמעות הסדר שעושים המנהיגים החזקים.