הבלוג של אורי הייטנר

לפני 15 שנים, זמן קצר לאחר ועידת מדריד, נפגשנו עם יוסי בן אהרון, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ומי שעמד בראש המשלחת הישראלית למו"מ עם סוריה (שיחות וושינגטון, אחרי הוועידה). אנו הבענו את דאגתנו מן המו"מ ובן אהרון ניסה להרגיע אותנו, באמצעות תיאור הטקטיקה הישראלית במו"מ. "אנו מסרבים לדון בסוגיה הטריטוריאלית, בטרם תיפתרנה שורה של סוגיות שהעלינו לראש סדר היום", אמר בן אהרון, ופרט: דרישה ליציאת סוריה מלבנון, דרישה לשחרר את יהודי סוריה, החזרת עצמות אלי כהן לישראל ועוד שורה ארוכה של נושאים. "אין לכם מה לדאוג. לא נגיע לסוגיה של הגולן". – "ומה יקרה אם הסורים יפתיעו ויענו לכל דרישותינו?", שאלתי. "אל תדאג, אין חשש כזה", הוא השיב בחיוך, כממתיק סוד. "ולמה שלא נפסיק ללכת סחור סחור, ונאמר בפירוש שהגולן ישראלי ואין כל כוונה לדון עליו?" הקשיתי. בן אהרון: "לא מספיק להיות צודק. צריך להיות חכם".

כך בן אהרון, נציגו של ראש הממשלה יצחק שמיר, ראש הממשלה הניצי ביותר, הנחוש ביותר, שהיה לנו. נציגו לא היה מסוגל לומר את הדברים הפשוטים והברורים, הדברים שכל נציג של כל מדינה בעולם היה אומר, לו נדרשה מדינתו לוותר על ריבונותה: "הגולן שלנו. נקודה".

והנה, מה שיצחק שמיר לא אמר, אומר היום אהוד אולמרט. מאז החלת הריבונות הישראלית על הגולן בידי בגין, לפני 25 שנה בדיוק, אף ראש ממשלה ישראלי לא אמר את הדברים שאמר לאחרונה אולמרט: "הגולן ישראלי לנצח". שמיר לא אמר זאת. שרון, שדחה כל ניסיון לדחוף אותו למו"מ על הגולן, לא אמר זאת. וכמובן שלא אמרו זאת רבין, פרס, נתניהו וברק שניסו להביא לנסיגה מהגולן.

לא תמכתי באולמרט בבחירות. מחשבה כזאת אפילו לא חלפה במוחי. גם אילו הבחירות התקיימו היום, כלל לא הייתי חושב על כך. אולמרט נחל כישלון חרוץ במבחנו העליון כראש הממשלה, במלחמת לבנון השניה. איני חסיד שלו, בלשון המעטה. אבל אי אפשר לקחת ממנו את מה שמגיע לו – בסוגיית הגולן הוא מדבר כפי שלא דיבר אף ראש ממשלה שקדם לו, בחצי יובל השנים האחרונות.

אני שומע בתוכנו את הקולות: "אם כך אולמרט אמר, אנחנו צריכים להכנס לכוננות. הוא מרדים אותנו. הוא מבשל משהו" וכו'. "מה, אתה מאמין לאולמרט?", שואלים אותי. אני יודע, שאילו אולמרט אמר דברים הפוכים, הם היו מאמינים לו. אני מתייחס לכל פוליטיקאי בכבדהו וחשדהו. לא, דברים של ראש ממשלה, חיוביים ככל שיהיו, אינם תעודת ביטוח. אבל אני מעדיף ראש ממשלה שמתבטא כך, על פני ראש ממשלה שמגמגם ובוודאי על פני ראש ממשלה שאומר את ההיפך. ומאחר ודברים אלה של אולמרט משכו אש (מזוכיסטים כמוני, הקוראים מידי יום את "הארץ", סובלים לפחות מאמר אחד ביום המשתלח באולמרט בשל עמדתו זאת ובשל התנגדותו למו"מ עם סוריה), אני סבור שעלינו להתייצב לצדו ולחזק אותו על עמדה זו.

אחת הטענות המרכזיות המופנות לאולמרט, היא על הסירוב למו"מ. איך אפשר לסרב למו"מ? איך אפשר לדחות את היד המושטת? הבה ניגש למו"מ. נבחן את הרצינות של הסורים. אדרבא, אם הם לא רציניים, שהעולם יראה וידע שהם לא רציניים. נשאיר להם את תפקיד הסרבנים. למה לנו להצטייר כסרבנים?

אכן, שאלות הגיוניות. הגיוניות, אך מתבססות על שקר. יוסי ביילין, למשל, אחד ממבקריו החריפים של אולמרט, חוזר כל הזמן על המנטרה השקרית, לפיה אסד מוכן למו"מ ללא תנאים מוקדמים. איך אפשר לסרב לכך?

ללא תנאים מוקדמים? הרי הסורים מתנים את חידוש המו"מ בכך שהוא יחל בנקודה שבה נפסק בימי ברק, כלומר אחרי נכונות לסגת מכל הגולן, כולל שטחים שממערב לגבול הבינלאומי, כשהוויכוח הוא על 40 מטר (!) על חוף הכינרת. זאת נקודת הפתיחה, שממנה מצופה מישראל לגלות גמישות ונכונות לוויתורים. האם מדובר במו"מ מנקודת האפס, שבה ישראל יכולה להציג עמדה, ולו כעמדת פתיחה, העומדת על המשך ריבונות ישראל על הגולן? כמובן שלא. אולמרט יודע זאת. הוא מבין שמדובר במו"מ שנועד לתת את הדחיפה האחרונה של ישראל לכינרת. טוב לא יכול לצאת ממו"מ כזה. אז למה לישראל להכנס למלכודת הזאת? אולמרט מבין שבמו"מ הזה, אם ישראל לא תיכנע, לתכתיב הסורי, היא תחשב הסרבנית. היא ולא סוריה. אולמרט ידוע כפרקליט ממולח ופיקח. חכם לא נכנס למצבים מהם פיקח יודע לצאת. במקרה זה, אולמרט נוהג (במפתיע) בחוכמה, ולא נכנס למלכודת הזאת.

יתכן שאהוד אולמרט הפנים את לקח אהוד ברק. אחרי שברק נבחר לתפקידו, נפגשנו עמו בלשכתו בכנסת. ברק הישיר מבטו אלינו ואמר: "אני מתכוון להפוך כל אבן כדי להגיע לשלום. לא אשאיר אפילו אבן אחת לא הפוכה. אעשה הכל כדי להגיע לשלום. אבל אם לא אצליח, כל אדם בעולם וכל ילד בישראל ידע שעשיתי הכל כדי להגיע לשלום, ומי שמנע זאת הם הסורים".

ואכן, ברק עשה הכל כדי להגיע להסכם. הוא הציע לוותר על כל הגולן, כולל חמת גדר ושטחים נוספים שבצד הישראלי של הגבול הבינלאומי לשעבר. הוא לא חסך בדברי חנופה לרודן הסורי אסד: "מנהיג חכם ואמיץ, מייסדה של סוריה המודרנית". הוא רץ לשיחות שפרדסטאון, למרות שאסד לא עשה כן, אלא שלח במקומו את שר החוץ פארוק א-שרע שלא היתה לו סמכות לוותר על פסיק מדרישות סוריה בכל תחום שהוא. הוא דחה את הנסיגה מלבנון כדי שיוכל לסגת במסגרת הסכם עם סוריה, ובכך לחזק את סיכוייו להעביר את הנסיגה מהגולן במשאל עם. ברק היה ממוקד במטרה הזאת כמו טיל מונחה מדוייק. אבל הוא עמד על עיקרון אחד: "רגליים סוריות לא תשתכשכנה במי הכינרת". אסד סרב לוותר, והמו"מ נכשל בשל 40 מ'.

אם ישראל מוכנה לסגת ממאה ועשרה אחוזים מהגולן, וסוריה אינה מוכנה לוותר אפילו על 40 מ', ניתן להניח שיהיה ברור לכל שאסד מנע את ההסכם. מסתבר שלא. אהוד ברק סומן כפרד עקשן, שבשל סרבנותו החמצנו את השלום עם סוריה. אפילו שרים בממשלה, כמו למשל בנימין בן אליעזר, טענו במלחמה האחרונה, שהאשם בה הוא ברק, שאלמלא התעקש על חוף הכינרת, היום היה שלום עם סוריה ולבנון.

בהיותו ראש הממשלה, היתה לברק קלישאה שחוקה, שהשתמש בה בכל ראיון ונאום עד שהיתה לזרא: "בכל בוקר, כשאני נכנס למשרד, אני מביט בתמונות ראשי הממשלה שקדמו לי. אני רואה את תמונתה של גולדה, ומתחייב לא לחזור על השגיאה שלה, שבסרבנותה לשלום גרמה למלחמת יום הכיפורים". עלילת הדם הנוראית כלפי גולדה, ראויה למאמר נפרד, ולא אתייחס לכך כאן. אבל ברק היה לקורבן של עלילה דומה – דווקא הוא, מי שוויתר יותר מכל מדינאי אחר בתולדות המדינה, הן לסורים והן לפלשתינאים, מוקע בידי השמאל הישראלי כסרבן שלום שגרם למלחמה, בדומה לגולדה מאיר.

אהוד אולמרט מבין את הרמז. הוא יודע, שכניסה למו"מ עם סוריה, היא מלכודת פתאים ממנה הוא יכול לצאת רק רע. ובחכמה רבה, הוא נמנע מכך, ואומר את מה שמתחייב שכל מנהיג יאמר: "הגולן יהיה ישראלי לנצח".

* "שישי בגולן"

"מקור ראשון"

"אומדיה"