הבלוג של אורי הייטנר

ד"ר מרים שפירא, מנהלת מהו"ת – מרכז התמודדות והיערכות לחירום במועצה האזורית שומרון, השתתפה ביום העיון לזכר מוישיק גרליק, שיוחד לסוגית ההתמודדות של קהילה בעת משבר. בהרצאתה, אמרה מרים שההתמודדות האפקטיבית עם טראומה, הן ברמת הפרט והמשפחה והן ברמת הקהילה, היא בראש ובראשונה קיום עקרון הרציפות – גישור על תחושת חוסר השליטה ברציפות זהותית, תפקודית, ערכית ומשפחתית בעת משבר. ככל שהדבר ניתן, יש להיאחז בקיים, במוכר, בידוע. יש להיאחז בשגרה.

קהילת הגולן בכלל, קהילת קצרין בפרט, ועוד יותר מכך – קהילת "נופי גולן", חווה בימים אלה טראומה נוראה ונקלעה לאחד המשברים הקשים בתולדותיה, אם לא הקשה בהם. רצח תאיר הוא רעידת אדמה של ממש, שהכתה אותנו בהלם. מי היה מאמין, שבקהילה שלנו יתכן מעשה נפשע כזה? רצח כזה, הוא טראומה שאי אפשר לחשוב עליה ולהתכונן אליה. כהורים, אנו דאגנים מטבענו. אנו חוששים מתאונות דרכים. אנו חוששים מפיגועים. אנו חוששים ממחלות. אבל רצח של ילד בבית הספר?! תסריט הזוי כזה, הוא בלתי נתפס. אירוע כזה מערער את יסודות קיומנו. הרי מה טבעי וברור יותר מלשלוח את הילד לבית הספר? רצח של ילדה בבית הספר טורף את כל הקלפים. רצח בלתי נתפס כזה מזעזע את אמות הספים בכל חברה, בכל מקום. קל וחומר, כאשר מדובר בקהילה כשלנו, קהילה שלווה ושקטה, שהדימוי העצמי שלה, המבוסס על ניסיון בן 40 שנה, הוא של מקום בטוח, מקום שאין צורך לנעול בו את הבתים, אי של שפיות בתוך הים הסוער של החברה הישראלית.

האם ניתן, בטראומה כל כך קשה, כל כך בלתי נתפסת, לקיים את עקרון הרציפות? האם אפשר לחזור לשגרה? האם נכון לחזור לשגרה?

פרופ' מולי להד, תושב קריית שמונה, נשיא עמותת "משאבים" - המרכז לשעת חירום, ומרצה במכללת תל חי, השתתף אף הוא ביום העיון. גם פרופ' להד הדגיש את חשיבות ההיאחזות המקסימלית בשגרה. האחריות על כך, הוא אמר, הוא בראש ובראשונה על המנהיגות. שעת משבר היא המבחן העליון של מנהיגות. יש לבנות מנהיגות, שתהיה התשתית של החוסן החברתי. תפקיד המנהיגות הוא לעצב אורח חיים קהילתי ותרבות קהילתית, ההיפך מאווירת "איש לאוהליך ישראל". תפקידה של המנהיגות בשעת המשבר הוא לחזק ולהוביל את הקהילה כולה. ללא מנהיגות כזו, הקהילה עלולה להתפורר (כפי שקרה בחלק מן הקהילות במלחמת לבנון השניה).

המשבר הכבד שפקד אותנו, העמיד במבחן את מנהיגות הקהילה. מיהי המנהיגות? בראש ובראשונה ראשי המועצות, אך גם מנהל בית הספר והמורים בו, ועד ההורים, בעלי התפקידים המרכזיים במועצות ובמתנ"סים, מדריכי הנוער ואפילו המד"צים. כל אלה נדרשים, לצד ההלם, הכאב, הפחד והזעם, לתפקד, לחזק ולהוביל.

כל אלה נדרשו להתמודד עם משבר, שיש בו מספר מרכיבים קשים ביותר: בראש ובראשונה – עצם האבל על האובדן. שנית, הנסיבות הקשות של האובדן – רצח מזעזע. שלישית – העובדה שהרוצח טרם נתפס (נכון, לפחות, לשעת כתיבת שורות אלו) והאימה מפני האפשרות שהוא ישוב ויכה. רביעית – החשש הנורא, שמא הרוצח הוא תלמיד בבית הספר. חמישית – רצח האופי שנעשה לאחר הרצח לתלמידי "נופי גולן" ולקצרין כולה, שאילץ את התלמידים, לצד ההתמודדות הקשה עם הטראומה עצמה, להגן על כבודם שנרמס.

בתוך המשבר המורכב כל כך, ידעה המנהיגות להתעשת, לתפקד, להתחזק ולחזק; הצליחה לקיים את הרציפות, חרף כל הקושי בכך. כפי שקורה תמיד במצבים כאלה, אלו שעותיה הגדולות של מנהיגות שלילית, של דמגוגים האמונים על דיג במים עכורים, המנצלים את החולשה והכאב ומנסים לסחוף אחריהם את הציבור. אצלנו, הניסיון הזה נכשל. חזרת התלמידים ללימודים, היא ביטוי לחוסנה, בריאותה ושפיותה של הקהילה, וביטוי לעוצמתה של המנהיגות.

עם זאת, אין להתעלם מהנזק הכבד שנגרם, כתוצאה מהצגת בית הספר "נופי גולן" כמאורת פשע, סמים ואלימות. אין לכחד, יש תופעות כאלו בתוכנו ובקרב הנוער שלנו. לפני כשנה, ישבנו עם המשטרה, וקיבלנו נתונים מדאיגים על עליה בנתוני העבריינות, האלימות והסמים בקרב הנוער. הנתונים הללו הביאו אותנו לקבלת החלטות משמעותיות על התמודדות עם התופעות, באמצעות צוות השטח העוסק בכך, הצטרפות לפרוייקט אס"א (אלימות, סמים, אלכוהול), הזרמת תקציבים לנושא ועוד. אולם באותה פגישה עצמה, אמרו לנו נציגי המשטרה: "אתם שמורת טבע. אין להשוות בין המצב בגולן למצב בחברה הישראלית. הלוואי שבמקומות בהם התופעות שכיחות וחמורות הרבה יותר, היו מתמודדים כפי שאתם מתמודדים".

בדיונים הפנימיים שלנו, סירבנו להתנחם בכך שבמקומות אחרים המצב גרוע הרבה יותר. אחריותנו היא לקהילתנו, ועלינו להתמודד עם הבעיות בתוכה. אולם היום, לנוכח מסע רצח האופי, חשוב מאוד להזכיר זאת. הגולן הוא חלק מן המדינה, ואינו יכול להיות מנותק מהחברה הישראלית, לטוב ולרע. קיימות תופעות חמורות של אלימות ועבריינות בחברה הישראלית, ואיננו חסינים מפניהן. הן מחלחלות גם אלינו. אולם הגולן אינו מקום אלים, קצרין אינה יישוב אלים, הנוער בקצרין ובגולן אינו נוער אלים ובית הספר "נופי גולן" הוא בית ספר מצויין, ולבטח אין הוא בית ספר אלים.

רבות דובר בימים האחרונים על חזרה לשגרה. יש משהו מטעה בביטוי הזה. אכן, יש לחזור לשגרת התפקוד והפעילות ולא לשקוע באבל ובהלם. אולם אין משמעות הדברים שיש לנהוג כאילו דבר לא קרה. קרה לנו אסון נורא. לא ידענו למנוע אותו. אנו מחוייבים לחשבון נפש. החזרה לשגרה, אין משמעותה שמה שהיה הוא שיהיה. יש ליצור שגרה חדשה, אחרת. עלינו למנף את האסון הכבד ואת הטראומה הקשה לאמירה ברורה ולמעשה נחרץ נגד כל גילוי של אלימות ועבריינות. עלינו להתלכד ולהתחזק ולעשות הכל כדי להיות אנשים טובים יותר, הורים טובים יותר, ילדים טובים יותר, קהילה טובה יותר. עלינו להדק את הקשר בין היישובים לבין קצרין ולהתלכד סביב ביה"ס "נופי גולן". אם נשכיל לנהוג כך, נצא מן השבר העמוק מחוזקים.

שישי בגולן