הבלוג של אורי הייטנר

ב-13.6.67, שלושה ימים אחרי תום מלחמת ששת הימים, הופיעו בפני מפקד צה"ל באזור מקורות המים שלמרגלות החרמון מנהיגי הכפר העלאווי רג'אר, וביקשו ממנו להסתפח למדינת ישראל. המפקד הודיע להם שאינו מוסמך לעשות כן. "אתם לבנונים, ואין לנו מלחמה עם לבנון", הוא הסביר להם. "מה פתאום? אנחנו אזרחים סורים. בעלי תעודות זהות סוריות", הם השיבו. ללא הועיל. למפקד היתה מפה. במפה הצה"לית רג'אר היתה בלבנון, ולך תתווכח עם מפה. הלכו נכבדי הכפר אל מושל המחוז הלבנוני בג'דיידה וביקשו ממנו לספח את כפרם ללבנון. "השתגעתם?!", הוא השיב להם. "איך יראה הדבר? ישראל ניצחה את סוריה, ולבנון מתחלקת איתה בשלל וגוזלת חלק מסוריה?" הוא גרש אותם מעליו בבושת פנים.

תושבי הכפר המתוסכלים נותרו ככפר מנותק מכל מדינה. הם כבר לא בסוריה שנסוגה במלחמה. הם לא בישראל ולא בלבנון שאינן מוכנות לקבל אותם. הנכבדים שבו למפקד הישראלי, איש ראש פינה עקיבא פיינשטיין, וחזרו על בקשתם. אף שמפקדיו הורו לו להתעלם מהם, נכמרו עליהם רחמיו, והוא העביר להם אספקה ובהדרגה פרש עליהם את חסותו, עד שהיותם בשטח הישראלי היתה לעובדה.

אכן, הכפר רג'אר היה כפר סורי, בצד הסורי של הגבול בין סוריה ללבנון. הגבול היה פרוץ. המפות לא היו מסודרות. ובמפות הצה"ליות רג'אר שויכה בטעות לשטח הלבנוני. ישראל אפשרה לתושבי רג'אר לבחור אם להישאר בכפר או לעבור לסוריה. שליש מן התושבים, בעיקר אלה שפרנסתם היתה בסוריה או עבדו בצבא הסורי, החליטו לעבור לסוריה. השאר, רוב התושבים, קיבלו על עצמם את השלטון הישראלי. עם החלת החוק הישראלי על הגולן, בשנת 1981, קיבלו על עצמם תושבי הכפר, בניגוד לתושבי הכפרים הדרוזים בגולן, את האזרחות הישראלית, ללא עוררין.

עם נסיגת צה"ל מלבנון ב-2001, שרטט האו"ם את הגבול המדויק בין ישראל ללבנון. בשרטוט הגבול, נחצה הכפר בין השטח הישראלי לשטח הלבנוני. הסיבה לכך נובעת מכך, שבעת שרטוט הגבול בין סוריה ללבנון ב-1945, השטח הצפוני של אדמות רג'אר, שלא היה מיושב בפועל, הוגדר כשטח לבנוני. מאחר ולגבול בין המדינות לא היתה משמעות בשטח, ב-1956 החל הכפר להתפשט צפונה, לעבר השטח הלבנוני, אך על אדמות השייכות לתושבי הכפר. אף שהנושא הזה מעולם לא עלה בעבר, החליטו מודדי האו"ם ב-2001 שהשטח הצפוני של הכפר שייך ללבנון.

מה על ישראל לעשות במצב זה? מבחינת הפורמליות המדינית, יש הגיון בקביעת האו"ם ובחלוקת הכפר. אולם יש גם צד אנושי. משמעות קבלת הקביעה של האו"ם, היא קריעת הכפר, קריעת משפחות, קריעת קהילה. משמעות קבלת הקביעה היא חלוקת הכפר בין שתי מדינות אויבות, או עקירת התושבים מצד לצד. זו אכזריות נוראה. למה? בשם מה?

תושבי רג'אר הנם אזרחי מדינת ישראל, שקשרו עמה את גורלה. ישראל מחוייבת להם. הנכונות לקרוע את רג'אר היא בגידה של המדינה באזרחיה. ישראל בגדה בצד"ל ובמשת"פים הפלשתינאים. אך הבגידה הזאת חמורה הרבה יותר, שכן מדובר באזרחי המדינה. הנכונות להפקיר את אזרחי המדינה החיים ברג'אר כדי להביא שקט לאזרחי ישראל בקריית שמונה, היא בוגדנות צינית ונואלת. מי שמוכן להפקיר את אזרחי רג'אר מפחד הטרור שוכח, שמי שבורח מהטרור הטרור רודף אחריו ומשיג אותו, כפי שנוכחנו בחודשים האחרונים בגבול לבנון ובגבול עזה.

איני מתעלם מהשיקולים המדיניים. יש היגיון בתביעה הלבנונית ובקביעת האו"ם. אך כל עוד ישראל ולבנון הן במצב של מלחמה, אין לכך כל משמעות. כאשר ישראל ולבנון תנהלנה מו"מ על שלום, יהיה מקום למו"מ על התוואי הסופי של הגבול. במו"מ כזה, ניתן יהיה להגיע לפתרונות יצירתיים. למשל – להסכים לריבונות דה-יורה של לבנון על החלק הצפוני של רג'אר, מבלי שתהיה לכך השפעה על החיים בכפר. ניתן להסכים לחילופי שטחים ולוויתור על שטח חלופי בגודל השטח הלבנוני ברג'אר. ניתן לאפשר לתושבי הכפר לבחור בריבונות הרצויה להם. אבל בכל מקרה, אסור לבגוד באזרחי ישראל החיים ברג'אר. אסור להפקיר אותם.

ויש לזכור, שבזכות ריבונות ישראל על הכפר רג'אר אנו שולטים על אחד ממקורות הירדן החשובים ביותר, עין וזאני. בבצורת קשה כמו זו שאנו מצויים בעיצומה, ראוי לזכור את חשיבותה של כל טיפת מים, ולא לנהוג כמדינה מטורפת המוותרת על נכסים חיוניים כל כך.  

* "אומדיה"