את מאמרי "אדם עם פנס", שהתפרסם בערב שבת שעברה במידף (ובבמות נוספות), פתחתי בסיפור על רבי יוסי והעיוור. דרשתי את האגדה באמירה שהעיוור האמיתי בסיפור הוא רבי יוסי, ואילו העיוור (הפיסי) הוא מי שהראה לו את הדרך הנכונה. כמובן שכוונתי היתה לעיוורון מוסרי חברתי לעומת פיכחון מוסרי וחברתי, שאינם בהכרח זהים לעיוורון ולפיכחון הפיסי.
בדרך מקרה, בדיוק בשבוע בו התפרסם המאמר, קראתי דברים ההולמים מאוד מסר זה. בפברואר 1966 קיבל עמוס עוז את פרס חולון לספרות. בעת נאום קבלת הפרס, סיפר עוז את הסיפור הבא:
יש בלונדון ימים עכורים שבהם העיר נעטפת חושך מלוכלך, שהוא תערובת פיח, ערפל ועשן, ושום איש אינו מעז לצאת מביתו: אפילו לאור פנס חזק לא תוכל לראות את קצות אצבעותיך מול עיניך. והנה, ביום כזה נקרא אדם אחד בטלפון לחוש אל ילדו החולה בבית חולים שבסוף העיר. פתח האיש את הדלת ויצא ועמד בחושך העבה וקרא בקול, אולי תבוא עזרה. ואין מכונית נוסעת ואין עובר ושב. פתאום נחה יד זרה על כתפו ואיש, שאת פניו הסתיר החושך, אמר לו: 'אני אוביל אותך'. ואכן, הוליך הזר את האב הדואג מקצה העיר ועד קצה אל מחוז חפצו בלי היסוס, ורק כפעם בפעם אמר בביטחון: 'כאן שמאלה'. 'כאן מדרגות'. 'כאן שיפוע'. כשהגיעו אל פתח בית החולים, שאל האיש את הזר המכוסה חושך, איך מסוגל הוא לעבור ולפלס דרך בתוך האפילה הזאת. 'החושך והערפל", אמר הזר, "אינם נוגעים בי, מפני שאני עיוור'".
הדברים מופיעים בספרו של עמוס עוז "באור התכלת העזה" (אותו קראתי לפני שנים רבות) ומצוטטים בספר שיצא לאחרונה, "מענית הלב - מנחת דברים למוקי צור" (עמ' 170-171).
בתום נאומו חזר עמוס עוז למשל העיוור בליל הערפל הלונדוני. הוא אמר שיש ימים שבהם דווקא "העיוור והמזנב בנחשלים, איש של מילים... הוא יכול לאחוז בידם של המעשים ולהגיד: הנה, כך. או: זהירות תהום. או: לעצור". עוז התכוון לסופרים כמורי דרך. איני סבור שכישרון ספרותי הוא ערובה למוסריות, לרגישות חברתית או לשיקול דעת פוליטי נכון. אך אני מאמין שיש מקום לאנשי מופת שידעו לפלס דרך באפילה, להצביע על הכיוון הנכון ולהאיר את הדרך הראויה.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
