יעקב לזר הצליח להפתיע אותי. דומני, שדבריו בגנות "הרב" וייס, איש "נטורי קרתא" שהשתתף בוועידת מכחישי השואה באיראן ("איש חביב ומבין עניין"), היו הפעם הראשונה שבה הוא ירד על יהודים אוטו-אנטישמים (או כפי שהם נוהגים לכנות עצמם, בשפה מכובסת – "אנטי ציונים" או "אנטי ישראלים").
מה קרה? הקול קול יעקב, אך התוכן... שמא לזר התבלבל. אולי חזר בתשובה.
אך לא. באותו מדור יצא בפירגון ובהגנה על סייעת המחבלים, המשתפ"ית של רב המרצחים מג'נין, טלי פחימה ("טלי והשב"כ"). אגב, לזר שכח, כנראה, שלא השב"כ שלח את פחימה לכלא, אלא בית המשפט הישראלי.
כנראה שלזר תייג את וייס כ"דתי", כביכול. והרי "הדתיים" הם אצלו תמיד במחנה אותו יש להוקיע, ולכן הוא יצא נגדו בעוון ידידותו עם אחמדניג'אד. מן הסתם, כך היה כותב עליו גם אילו נפגש עם זביידה, ולפחימה היה מפרגן גם אילו סייעה לאחמדניג'אד.
האמת היא שאין הבדל משמעותי בין פחימה לווייס. שניהם מייצגים אותה תופעה נלוזה ונקלית – אוטו-אנטישמיות. שניהם חלק מאותה חזית של שנאת ישראל בקרב יהודים.
אין אנטישמיות שאינה מעוררת סלידה, אך הנחותה מכל סוגי האנטישמיות, היא האנטישמיות העצמית.
* "הדף הירוק"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
