הבלוג של אורי הייטנר

החלומות בהקיץ אודות פשרה טריטוריאלית עם סוריה נגוזו בכל המשאים והמתנים שישראל קיימה עם סוריה בעשור הקודם. הסורים סרבו לכל פשרה. הם דרשו את כל הגולן. לא רק את הגולן עד הגבול הבינלאומי, כפי שהיה עם המצרים בסיני, אלא עד קווי 4.6.67 כלומר – גם שטחים שכבשו בכוח בשנים הראשונות אחרי קום המדינה, תוך הפרת הסכם שביתת הנשק בין המדינות.

ראשי ממשלות ישראל נכנעו גם לתכתיב הזה, אך לא הצליחו לרצות את תובענות הסורים. אפילו ברק שבאובססיה בלתי מוסברת עשה כל מאמץ לרצות את הרודן הסורי כשל, כאשר התעקש על ... 40 מ' בחופה הצפון מזרחי של הכינרת. אפילו על כבשת הרש הזאת סרב אסד להתפשר.

מן הסתם, ברק שהסכים לוותר על כל הגולן ויותר ולעקור עד היסוד את כל מפעל ההתיישבות הישראלי בגולן, לא היה מתעקש על 40 מ', אלמלא הבין שהוא עומד להפסיד במשאל עם.

העם היה ונשאר עם הגולן. הציבור הישראלי אינו מוכן להיכנע לתכתיב הסורי, בראש ובראשונה בשל רצונו שהגולן ישאר ישראלי. אך גם ההתנהגות הסורית היא גורם המשפיע על דעת הקהל. לנוכח העקשנות הסורית לאורך השנים, נוצר מצב שבו כל מראית עין של פשרה או ויתור מצד סוריה, תוצג בפני הציבור כהישג גדול.

עוזי ארד, מקורבו של נתניהו ויועצו לשעבר, הציג ב"מעריב" (15.1.07) מראית עין של פשרה כזאת. הוא מציע, עוד בטרם מו"מ, נסיגה מרחיקת לכת מ-80% מהשטח ועקירת אלפי אזרחים ישראלים על יישוביהם. וכאילו אין די בכך, הוא מציע "לפצות" את סוריה על כך שלא תקבל את כל השטח, בנסיגה ישראלית משטחים אחרים בסדר גודל דומה.

עצם רעיון הנסיגה והעקירה מגונה ומזיק, אך חמור ממנו רעיון "חילופי השטחים". הרעיון הזה הוא הכרה בצדקת התביעה הסורית לזכות על הגולן.

אין כל הצדקה לתביעה הזאת. הסורים שלטו בגולן 21 שנים (1946-1967) והשתמשו בו כבסיס לתוקפנות נגד ישראל. כתוצאה מתוקפנותם הם איבדו את הגולן, ואין כל הצדקה לתת להם פרס על התוקפנות. הגולן הוא בידי ישראל 40 שנה, מספר שנים כפול מהשלטון הסורי. מפעל ההתיישבות הישראלי בגולן הוא בן 40. הריבונות הישראלית חלה על הגולן 25 שנה. אף מדינה נורמלית אינה מוותרת על חלקים ריבוניים שלה, ובוודאי לא למדינה שתקפה אותה מאותם שטחים.

בראיון ל"קול ישראל" כינה ארד פעמים מספר את ההצעות לנסיגה מלאה מהגולן כ"תבוסתנות". הצעתו תבוסתנית באותה מידה, אלא שזו תבוסתנות מתוחכמת. בעצם, זו תבוסתנות מתחכמת.

אין כל סיכוי לפנטזיה של ארד, הכוללת עסקאות סיבוביות עם ירדן, לבנון וסוריה. מה שישאר ממנה הוא הנזק, שבעוד הצעה חסרת אחריות, הנותנת לגיטימציה לעמדה הסורית העקרונית.

* "מעריב"