הבלוג של אורי הייטנר

בשבוע השני למלחמת לבנון השניה, פרסם עקיבא אלדר ב"הארץ" מאמר תחת הכותרת "בין נהריה לקצרין". המסר של מאמרו, הוא שהטילים נוחתים על נהריה בגלל קצרין. כיוון שישראל אינה נסוגה מהגולן, הסורים מסייעים לחיזבאללה לתקוף את יישובי הצפון. הפיתרון – לסגת מהגולן ולעקור את יישוביו, ואז יהיה שקט ליישובי הגליל.

איזו נבזות! איזו הסתה! איזה ניסיון דמגוגי לנצל את מצוקתם של תושבי הגליל כדי להסיתם נגד תושבי הגולן. עד היכן ניתן לרדת – הצדקה, למעשה, לטרור הרצחני נגד תושבי הצפון, בטענה שישראל לא סיפקה למפלצת את מבוקשה. וזאת, עוד מבלי לדבר על כך שדבריו מופרכים לחלוטין. יצאנו מכל לבנון והותקפנו ממנה, כפי שיצאנו מכל עזה והותקפנו ממנה. מן הסתם, הלקח הוא שאם ניסוג מהגולן אנו עלולים להיות מותקפים ממנו. מהיכן הרעיון האווילי, שאם ניסוג מהגולן, לא נותקף ... מלבנון?

המאמר הזה לא הפתיע אותי. אלדר הוא אחד מקבוצה של עיתונאים שיש להם אובססיה לנסיגה מהגולן. הבולט בהם הוא בן כספית מ"מעריב". לאורך שנים, הם מטיפים לנסיגה מהגולן, ותמיד ימצאו צידוקים אחרים, תמוהים ככל שיהיו.

כמו בן כספית, גם עקיבא אלדר כותב על קו התפר שבין מידע ופובליציסטיקה. כתבותיו הן ערבוב של ידיעות ודעות. משום מה, תמיד המידע שהם מספקים משרת את המסרים שהם רוצים להביע. לעתים המידע נכון, לפעמים הוא מופרך, ובדרך כלל הוא גרוע מכך – חצי אמת. אך תמיד הוא נועד לשרת אג'נדה.

בשבוע שעבר חשף אלדר פרטים על מו"מ שהתנהל, לכאורה, בין נציגים ישראליים וסוריים, בידיעתו והסכמתו של אריק שרון, ובו סוכם על נסיגה לקווי 4.6, ועוד כל מיני פרטים בשולי הנסיגה הזאת, כמו הפיכת השטח בצפון מזרח הכינרת לפארק, שיהיה בריבונות סורית אך ישרת גם את ישראל ועוד. המידע הזה הוכחש מכל וכל, בידי אולמרט ואחרים.

האם להאמין למידע?

כדאי לזכור, שאלדר הוא האיש שחשף את המו"מ שניהל נתניהו עם חאפז אסד; שליחותו של המיליארדר רון לאודר לאסד, מטעמו של נתניהו, בה הביע נכונות לנסיגה מהגולן. נתניהו הכחיש את הדברים בתוקף, אך אלדר הוכיח את אמיתות דבריו, כאשר הביא את צילום המכתב ששיגר נתניהו לאסד. לכן, לא הייתי מבטל לחלוטין את האפשרות שגם הפעם דבריו נכונים.

אף על פי כן, אני מתרשם שהפעם הדברים אינם רציניים. מדובר במגעים של אלון ליאל, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ, עם כל מיני סורים, באמצעות כל מיני מתווכים, מכל מיני מקומות. נשמע כמו משהו מאוד לא רציני.

אף ששרון הוכיח בהתנתקות את יכולתו לשנות את עמדותיו מן הקצה אל הקצה, כל הסימנים הידועים לנו מעידים, שבנושא הגולן הוא נשאר עקבי עד הסוף. כך מעיד כל מי שמכיר אותו. הוא הדף כל ניסיון להביא לחידוש המו"מ סוריה. קשה לי להאמין שהוא שיתף פעולה דווקא עם שליחותו של ליאל. אם לנסות לצייר תסריט ריאלי יותר – ליאל פגש את שרון במזנון הכנסת, משך בשרוולו, וסיפר לו בשני משפטים על המגעים. שרון, שהיה קצר רוח לנודניק, אמר לו "אה, נשמע מעניין, כן?" ועבר למנה הבאה. ליאל רץ לסורי וסיפר לו ששרון הביע עניין ביוזמה.

בקיצור, נראה לי שאין מה להתרגש יותר מידי, מהסיפור אודות מו"מ מתקדם והסכמות על נסיגה מהגולן. עם זאת, יש להתרגש משתי תופעות שהסיפור הזה מציף.

****

התופעה האחת היא הפרטת התהליך המדיני. אנשים בלתי מוסמכים ובלתי מורשים, מנהלים מטעם עצמם מו"מ עם נציגי האוייב על הסכמים. הם מוכנים לוויתורים ישראליים מרחיקי לכת, ללא רשות וללא סמכות. ואף שאינם מייצגים אלא את עצמם, הם גורמים לנזק גדול, ומשפיעים על המציאות.

היזם הבולט ביותר הוא יוסי ביילין. לאורך עשרות שנים, הוא מנהל משאים ומתנים פרטיזניים, מגלה נדיבות ו"יצירתיות" ויוצר ציפיות בקרב הפרטנר. התכניות שהוא מגיש, הופכות למציאות מדינית. קשה לפרטנר להסתפק בפחות ממה שהתרגל לחשוב שאפשר לקבל מהישראלים. וכך, הוויתורים שביילין עשה, היו מבחינת הפלשתינאים עמדת הפתיחה של ישראל במו"מ. בשל קוצר היריעה לא אכנס לפרטים, אך ברור שהסכם ביילין - אבו מאזן גרם לנזק אדיר למדינת ישראל. הוא הדין ביוזמת ז'נבה.

בשל מעמדו המדיני הבכיר של ביילין, כוח הנזק שלו גדול. אך כמוהו יש אנשים לא מעטים, פחות בכירים ולכן בעלי פוטנציאל נזק קטן יותר, המתרוצצים בעולם, עוברים מלובי של מלון בבירה אחת, לבית קפה בבירה אחרת, נפגשים, מנסחים, מוותרים בהבל פיהם על נכסים לאומיים, ומרגישים שהם משפיעים על ההיסטוריה. יש בהם אקדמאים, קצינים משועממים בדימוס, פקידים ודיפלומטים ופוליטיקאים לשעבר, שחשו בעבר בעלי השפעה, והיום אינם מסוגלים להשלים עם כך שפג תוקפם. הם מרגישים אנשי העולם הגדול, מי שתופסים את ההיסטוריה בביצים וחורטים בה שריטה. יש בהם אנשי עסקים, המערבבים, תוך ניגוד אינטרסים מובהק, את האינטרס העסקי שלהם עם הפעילות המדינית שהם מובילים, תוך פגיעה חמורה באינטרס הלאומי (לדוגמה – יוסי גינוסר ז"ל). מדובר באנשים שוחרי רע ושליחים, מטעם עצמם, לדבר עקירה, המתרוצצים ברחבי העולם, מושכים בשרוול זה, קושרים חוט אחר ומרגישים על גג העולם. ואח"כ קשה מאוד לנקות אחריהם.

מדובר בתופעה חמורה ואנטי דמוקרטית. זכותם של אותם אנשים לבטא את דעתם ולנסות להשפיע בתוך המדינה על המערכת הפוליטית ועל דעת הקהל. אין להם שום זכות לנהל מדיניות פרטיזנית. למה הדבר דומה? למי שיצא על דעת עצמו לפעילות מלחמתית. למשל, מי שמתנגד למדיניות ההבלגה, ויארגן מיליציה פרטית שתכנס לעזה להלחם בטרור. מדינה דמוקרטית מתוקנת אינה יכולה להשלים עם תופעות בלתי נסבלות כאלו.

****

התופעה השניה היא ההתגייסות של התקשורת לקדם את רעיון הנסיגה מהגולן. עיתון "הארץ" פירסם את הידיעה של עקיבא אלדר בכותרת שמנה כמו כותרת העיתון למחרת רצח רבין. הכתבה + פרשנויות, מפות, תקצירים היסטוריים וכו', התפרסה לאורך ולרוחב שלושת העמודים הראשונים של העיתון. למחרת היה פולו-אף על הידיעה, אלא שההחלטה לחקור את אולמרט והתפטרות חלוץ אילצו את העיתון להוריד אותה לתחתית העמוד הראשון. למחרת גובתה הכתבה במאמר מערכת הקורא לאמץ את ה"הסכם שהתגבש" וכתבה נוספת המתארת איך תושבי הגולן הופתעו לשמע הידיעה המדינית המרעישה, תוך מסירת נתונים שקריים על מספר התושבים בגולן, על ירידה במספר התושבים בגולן למרות קמפיין הקליטה ועוד (כעבור יום התפרסמה הכחשתו של אלי מלכה והפרטים האמינים אודות הקליטה בגולן, בידיעה קטנה בעמודים הפנימיים).

עיתון אמור לספק חדשות. כאן אין המדובר בחדשות. ומדוע הסיפור הזה קיבל כזאת חשיפה? אין זאת, אלא ניסיון של העיתון, שתפקידו לדווח על החדשות, ליצור חדשות, כדי לקדם את האג'נדה. מטרת העיתון היא ליצור אווירה שתביא לחידוש המו"מ על נסיגה מהגולן.

****

קיימת נטיה פרנואידית אצל גורמים בציבוריות הישראלית, להאשים את התקשורת שהיא נגדם ושהיא פוגעת בהם. כל דיווח שלילי כלפיהם, כל דיווח מוצנע של מעשיהם, הם עדות לעוינות התקשורת. כל דיווח חיובי הוא מובן מאליו, ולכן אין להתייחס אליו. בתקופת המאבק על הגולן, היו גם בתוכנו קולות כאלה.

מי שבדרך כלל מוביל את הקולות הללו, הם דוברי הארגונים והגופים הפוליטיים והציבוריים. אם התקשורת נגדם, הרי יש להם תרוץ לכל כישלון תקשורתי, וכל הצלחה תקשורתית מועצמת, כיוון שהיא מוצגת כהצלחה כנגד כל הסיכויים.

במשך כל תקופת המאבק בשנות ה-90 שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. אז והיום, טענתי שהתקשורת בכללה לא עיינה את מאבקנו. להיפך, היא היתה הוגנת בדרך כלל, נתנה לנו במה אמיתית, ונתנה ביטוי הוגן לכל הדעות.

היום, לעומת זאת, נראה לי שהמצב השתנה. יותר ויותר אני מגלה, בעיקר בחצי השנה האחרונה, שהתקשורת ממש מגוייסת להביא לחידוש המו"מ עם סוריה, שתכליתו – נסיגה מהגולן. עלינו להיות מודעים לכך, כדי שנדע להתמודד בהצלחה עם התופעה.

****

לסיום אצטט דברים שאמר לאחרונה יהודה הראל: "המצב שלנו היום, הוא שהעם איתנו, הממשלה איתנו, האמריקאים איתנו והתקשורת נגדנו. לא כל כך נעים שהתקשורת נגדנו, אבל ממש לא הייתי רוצה שזה יהיה הפוך".

הוא צודק. ואף על פי כן, אסור לנו להזניח את חזית התקשורת, ולא לזלזל בכוח הנזק שלה, ובפוטנציאל ההשפעה החיובית שלנו באמצעותה.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל