הבלוג של אורי הייטנר

"הישיבה החילונית" של בינ"ה היא בשורה גדולה של התחדשות יהודית, של יצירתיות יהודית. היא שיאו, נכון לעכשיו, של המהלך ההולך וקונה שבת בקרב ציבור רחב יותר ויותר – של התחברות יהודים חילונים אל יהדותם, אל מקורות ישראל, אל תרבותם, מתוך מחוייבות ללמוד את המקורות, להפוך בהם, לדרוש אותם, ליצור בהם ומתוכם, מתוך אמונה והבנה שמקורות אלה רלוונטיים לחיינו.

את שם התואר לישיבה -  "חילונית" איני אוהב. מהי חילוניות? חילוניות היא אי-דתיות. אף שסוציולוגית אני נחשב לחילוני, אני מאוד לא מתחבר לתואר הזה. למה לי להגדיר עצמי על דרך השלילה, מה אני לא? על פי מה שאיני עושה, על פי מה שאיני מקיים? והרי יש לי מרכיבי זהות רבים, המבטאים על דרך החיוב את מה שהנני. עצם העובדה שמדובר בישיבה – גם אם לומדיה ומלמדיה מוגדרים סוציולוגית כ"חילונים", סותרת את ההגדרה "חילונית". יש הגדרות טובות יותר, גם אם "סקסיות" פחות, מההגדרה הזו. הוא הדין ב"בתי תפילה חילוניים". אני משתתף מידי פעם בקבלות שבת של קהילת "ניגון הלב" בנהלל, והשתתפתי בקבלת שבת ב"בית תפילה ישראלי" במכללת "עלמא". מצאתי עצמי בחוויה שאין בינה לבין חילוניות ולא כלום – חוויה רליגיוזית לעילא ולעילא, שלא נתקלתי בשכמותה בבתי כנסת אורתודוכסיים וקונסרבטיביים.

לא הייתי נדרש לסוגיה זו, שניתן לפתור אותה כשאלה של טרמינולוגיה, אלמלא הקישור שעשה בשבועות האחרונים יוסי ביילין בין זרם ההתחדשות היהודית בקרב ציבור "חילוני" לבין המאבק האנטי דתי שמאפיין אותו ואת מפלגתו, במסגרת "לובי חילוני" שהוא מקים. ביילין מחבק חיבוק דב את הרנסנס התרבותי היהודי הזה, בניסיון לרתום אותו לאג'נדה פוליטית, שאני רואה סתירה מובהקת בינה לבין אותו רנסנס. האג'נדה המיושנת והבלתי רלוונטית של "הפרדת הדת מן המדינה" – אותה סיסמת סרק רדודה וחסרת תוכן הרחוקה כל כך מההוויה של לאום יהודי ולכן גם של מדינת הלאום היהודית, רחוקה ת"ק פרסה ממגמת ההתחדשות היהודית.

****

מזה למעלה מעשרים שנה, מאז שחרורי מצה"ל והצטרפותי לקיבוץ, אני שותף למעגלי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית ומחוצה לה. בראשית הדרך, הייתי חצוי בהערכת התופעה. מצד אחד, התחברתי מאוד לצימאון הרב לשורשים היהודיים ולתרבות היהודית ולמרד בכפיית הנתק מהם. מצד שני, התקשיתי להתחבר לרטוריקה האנטי דתית; להתרסה נגד האורתודוכסיה ש"לקחה מונופול על היהדות" (מי לקח מונופול? מי שזנח לשווא את הניגון העניק את המונופול למי שדבק בו) ולהתהדרות חסרת הענווה על כך ש"אנו היהדות האמיתית", שהזכירה לי וויכוחים ברמה של "שלי יותר גדול". למען האמת, די סלדתי מהיוהרה הזאת. היום, במרחק הזמן, אני דווקא מתייחס אליה ביתר סלחנות – היה זה שלב חיוני בהתבגרות; מעין התרסת גיל ההתבגרות, של מי שרצה דריסת רגל ביהדות ואמירה "אני כאן וזה שייך לי"; התרסה של שכנוע עצמי הנובע מחוסר ביטחון. עובדה, ככל שאותם לומדים ומתחברים ליהדותם חשו ביטחון עצמי רב יותר, ההתרסה נעלמה ואת מקומה החליפה התחברות עם דתיים. זאת, מאחר והלימוד וההעמקה במקורות ישראל, יצרו שפה משותפת ואפשרו גשר תרבותי בין המגזרים.

במשך שנתיים נטלתי חלק בבית המדרש "ניגון", המשותף למדרשה ב"אורנים" ולישיבת מעלה גלבוע. בשש השנים האחרונות אני מוביל ומארגן פעילות ענפה של  התחדשות יהודית בגולן – רובה ככולה משותפת לחילונים ודתיים. החיבור הזה הוא העושה את היופי ואת החוויה בלימוד. דווקא הלימוד המשותף, שבו אנשים מעולמות שונים והשקפות עולם שונות מסוגלים לשבת יחד ולדרוש, כל אחד בדרכו, את המקורות, והכל בכבוד הדדי ופתיחות אמיתית, הוא המהפכה התרבותית המשמעותית ביותר. יש מקום, כמובן, גם ללימוד נפרד בכל מגזר, אך מן הראוי שגם הוא יהיה חלק מתהליך של יצירת גשר בין הזרמים.

ההוויה הזו כל כך רחוקה מ"הלובי החילוני" נוסח ביילין. יהיה זה אבסורד להמיר את הגשר התרבותי ההולך ונוצר בין חילונים ודתיים, ב"גשר ביילין" של מאבק אנטי דתי.

****

לא תמיד היה ביילין אנטי דתי. כאשר היה במפלגת העבודה, הוביל בתוכה את האג'נדה היונית נוסח מרצ, אך בנושאי דת ומדינה היה רחוק מאוד מהמיליטנטיות המרצית. בכנסת ה-14 ניסח ביילין, יחד עם הח"כ הדתי של "הדרך השלישית" אלכס לובוצקי את "הסכם ביילין לובוצקי" – טיוטת אמנה משותפת לחיים משותפים בין חילונים ודתיים בישראל. אמנה זו, הדומה ברוחה לאמנת הקיבוץ הדתי ול"אמנת מדן – גביזון" היא היפוכה של מגמת המיליטנטיות האנטי דתית שאימץ ביילין עם הצטרפותו למרצ. היום, כאשר ביילין נאבק על מנהיגותו במרצ, הוא מנסה לרתום למאבקו בדתיים דווקא את מי שמהווים גשר בין העולמות. אני מקווה מאוד, שהאנשים האמונים על ההתחדשות היהודית לא יתפתו ולא יפלו למלכודת הזו.

... ובכלל, ייטיבו אנשי תרבות, חינוך ורוח ככל שיתרחקו מחיבוקי דב של פוליטיקאים.

 * "הקיבוץ"