הבלוג של אורי הייטנר

ממשלת ישראל הקימה ועדה להכנת אירועי שנת ה-60 לעצמאות ישראל. יש לצפות לשנה של אירועים שיעלו על נס את הישגי המדינה. אולם יש מקום לשאלה אפיקורסית – האמנם ישראל היא מדינה עצמאית?

הרקב שפשה במשטרת ישראל, כפי שבא לידי ביטוי במסקנות ועדת זיילר, כמו שאר גילויי השחיתות בצמרת השלטון, מציבים סימן שאלה גדול על יציבות שלטון החוק בישראל. אך גם ללא השחיתות – האם במדינת חוק מתוקנת, מסית ומדיח נגד קיום המדינה, דוגמת השייח סלאח לא היה נמצא זה מכבר מאחורי סורג ובריח? מנהיג דתי המטיף לאינתיפאדה – אחרי שבשנים האחרונות נוכחנו לדעת שאינתיפאדה אינה הפגנות, אבנים ובקבוקי תבערה, הוא מסית למרד מזויין נגד המדינה. מנהיג אנטישמי החוזר על הנוראות בעלילות הדם נגד היהודים, בדברו על דם המוסלמים שבמזונם של היהודים, יכול במדינת היהודים להסית בגלוי, ללא הפרעה, בתחושת חסינות. האם זו מדינת חוק? אני חסיד של חופש הביטוי וסבור שיש להיזהר מאוד מהתמודדות באמצעות החוק והמשפט עם התבטאויות, גם התבטאויות קיצוניות ומקוממות. אך חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל. חופש הדיבור אינו חופש ההסתה וההמרדה נגד המדינה. הרפיסות שמפגינה מדינת ישראל כלפי סלאח, מעוררת סימני שאלה בנוגע לריבונותה של המדינה.

מה שחמור יותר מהרפיסות בהתמודדות עם ההסתה של סלאח, הוא העובדה שמדינת ישראל עומדת להעניק לו ניצחון פוליטי חשוב – כניעה מחפירה בנושא העבודות בשער המוגרבים.

התגובה הראשונה של הממשלה למסע ההפחדה והאיומים שהוביל סלאח בעקבות תחילת העבודות היתה ראויה ונכונה – דחיה על הסף של דברי הבלע, השקר וההסתה ומחוייבות להמשך העבודות. הממשלה אף קיבלה החלטה ראויה, ברוח זו. אולם עוד באותו היום החל הכירסום.

החל בכך ראש העיר ירושלים אורי לופוליאנסקי. כמי שאמון על הדרך החרדית המסורתית, הבזה לריבונות הלאומית ולכבוד הלאומי, ודבקה בדרך הגלותית של "לא לעלות בחומה" ו"לא למרוד בגויים", הוא חיפש בנרות דרך להתקפל מבניית הגשר.

אם נדמה היה שהוא פועל על דעת עצמו, בניגוד למדיניות הממשלה, הוכיח ראש הממשלה, בביקורו בתורכיה, שהוא ומחליפו בעיריית ירושלים עושים יד אחת כדי לחפש דרך, אפילו לא דרך אלגנטית, להתקפל מול האיומים.

החלטתו של ראש הממשלה להזמין משלחת תורכית כדי לבחון את העבודות בשער המוגרבים, מבטאת זילות של ריבונות ישראל על בירתה ירושלים, מצד ראש ממשלת ישראל. גם אם המשלחת התורכית תגיע למסקנה שיש להמשיך בעבודות כיוון שאין הן מסכנות את מסגד אל-אקצא – גם אז, נגרם נזק חמור בעצם הזמנתה של המשלחת. איזו ממשלה ריבונית מזמינה משלחת של מדינה זרה לשפוט את החלטותיה הריבוניות בבירתה?

אך מי פתי ויאמין שהמשלחת התורכית תעז לפסוק כך? האם מישהו מעלה על דעתו, ששעה שהעבודות הפכו לסלע של הסתה כלל מוסלמית נגד מדינת ישראל – נציגות של מדינה מוסלמית תעז ללכת נגד הזרם ולהגן על מדינת ישראל? אין לי כמעט ספק, שהמשלחת התורכית תפסוק נגד העבודות. ומה יהיה אז? האם אולמרט הזמין את המשלחת, כדי להמשיך בעבודות בניגוד למסקנותיה? הרי הדבר יראה ויחשב כהתגרות בתורכיה ועילה למשבר חמור ביחסים בין המדינות. למעשה, בעצם הזמנת המשלחת, גזר ראש הממשלה על הפסקת העבודות, כלומר על כניעה לאיומים האלימים של אויב מבפנים ומבחוץ, שמטרתו להתנקש בריבונות המדינה בירושלים ולמנוע את החפירות הארכיאולוגיות החושפות את העבר היהודי בירושלים ואת זכותו של העם היהודי על העיר ועל הארץ.

במעשהו, כאילו החזיר אולמרט את האימפריה העותומאנית לירושלים. ראש ממשלה של מדינה עצמאית, לא היה עושה מעשה איוולת כזה. האם ישראל היא מדינה עצמאית?

החטא הקדמון היה בעיצומה של מלחמת ששת הימים. שר הביטחון משה דיין, בהחלטה נמהרת ופזיזה, על דעת עצמו, מבלי שהתייעץ עם איש, הפקיד את הבעלות על הר הבית בידי הוואקף.

במעשה זה, מיסמס דיין את המהות וההזדמנות ההיסטורית שהתגלמו בשלוש מילותיו של מוטה גור: "הר הבית בידינו", המילים שהרטיטו לבו של כל יהודי. אילו ניהול הר הבית היה בידי מדינת ישראל, מדינת העם היהודי היתה מגשימה את חזון הדורות, את ריבונות העם היהודי על ליבת מכורתו, את משאת נפשם של היהודים לאורך כל שנות הגלות. אילו ניהול הר הבית היה בידי ישראל, ניתן היה לנהל במקום חקר ארכיאולוגי מקיף, לחשיפת ההיסטוריה היהודית, ירושלים העתיקה, בתי המקדש, הטמונים בקרקעית ההר. אילו מדינת ישראל היתה מנהלת את הר הבית, מובטח היה חופש הפולחן והדת לכל הדתות, ולא רק למוסלמים, כפי שהדבר קורה היום. אילו ההר היה מנוהל בידי ישראל, היתה נמנעת ההשחתה המכוונת של האוצרות הארכיאולוגיים שבמקום. אילו...

החלטתו של דיין היא בכיה לדורות. אך את הנעשה אין להשיב. המחיר של שינוי ההחלטה כבד מנשוא, ואיננו יכולים להרשותו לעצמנו.

איננו יכולים לתקן את המעוות בעתיד הנראה לעין, אך ביכולתנו לבלום את הסחף, ולעצור את ניסיונם החצוף של הפלשתינאים להרחיב את שליטתם ואדנותם גם מחוץ להר הבית.

למרבה החרפה, שתי זרועות השלטון – המדיני והמוניציפאלי, העדיפו לתת יד להתנקשות בריבונות ישראל על ירושלים. מדינה ריבונית, עצמאית, לא היתה נוהגת כך. האם ישראל היא מדינה עצמאית?

* "מקור ראשון"