הבלוג של אורי הייטנר

דגניה נפלה.

דגניה, אם הקבוצות, ההולכת וקרבה לשנתה המאה, החליטה לא להיות עוד קיבוץ.

מתוך 273 יישובים שבתעודת הלידה שלהם נכתב "קיבוץ", רק 84 הם קיבוצים. 189 יישובים הם קבל"שים – קיבוצים לשעבר. יש להניח שדגניה אינו הקיבוץ המתקבל"ש האחרון. אבל דגניה אינה עוד קיבוץ. דגניה היא סמל. במלחמה, אובדן של סמל הוא מכה קשה; מכה מוראלית קשה. נפילת דגניה היא מכה קשה במאבק על קיומו של הקיבוץ. "אין עם נסוג מחפירות חייו", שורר אלתרמן בימי מלחמת העצמאות. במאבק על הקיבוץ, דגניה היא חפירות חיינו. והנה, במאבק הזה, לא נמצא בקבוק המולוטוב שיבלום את מתקפת ההפרטה בשערי דגניה.

האם יש סיכוי לקיבוץ?

כל עוד יש בנפש האדם כמיהה לחברה הבנויה על אדנים של צדק, של שוויון, של חברות, של ערבות הדדית, של סולידריות – יש סיכוי לקיבוץ. ואני מאמין שהכמיהה הזאת קיימת בנפש האדם.

אולם, אם למעלה משני שליש מן הקיבוצים הופרטו והסחף אינו פוסק, האיום על הקיבוץ הוא מוחשי. אנו, המאמינים בקיבוץ, מחוייבים לחפש את הדרך להבטיח שהמנגינה הזאת לא תפסק.

אני מעריך שהסחף ימשך ועוד קיבוצים לא מעטים יפלו. אני מאמין, שיש סיכוי טוב לכך שהסחף ייבלם, וכמה עשרות קיבוצים ישמרו על זהותם ועל דרכם. השאלה היא, האם אותם קיבוצים יצליחו לשמור על הגחלת ולהפכה ללהבה שתצית מחדש לבבות? האם אותם קיבוצים יהיו הבסיס להתחדשות התנועה הקיבוצית ותקומתה מחדש? או שמא אותם קיבוצים יהוו שמורת טבע לעולם הולך ונעלם, נוסח האיימיש בארה"ב?

על מנת להבטיח שהמאבק על הקיבוץ לא יהיה רק מלחמת מאסף הירואית, אלא תשתית לצמיחה חדשה של הקיבוץ, על הקיבוץ לבחון את דרכו, לבדוק מהם גורמי המשבר, מה הליקויים בקיבוץ שהובילו למשבר, ואיך ניתן לתקן את הקיבוץ ולשנות אותו. יש לשנות את הקיבוץ -  לא לכיוון של אובדן זהותו, אלא לכיוון של יצירת קיבוץ חדש, שישמור על ערכי הקיבוץ, ובראש ובראשונה על ההפרדה המלאה בין תרומה לתמורה, אך ימצא דרכים חדשות וחדשניות לקיים את אורח החיים הזה.

יש מקום לתמורה בנושאי העבודה והפרנסה, הפנסיה והביטחון הסוציאלי, מידת החופש של הפרט, יכולת הניידות שלו, מקומה ומעמדה של המשפחה בקיבוץ,  מבנה הצריכה ועוד ועוד.  קידוש המבנה התעסוקתי הישן של הקיבוץ, למשל, ברוח מאמרו של פלג מור, הוא דוגמה לדרך שעלולה לנוון את הקיבוץ השיתופי ולא להפיח בו חיים חדשים. יישום מהותי של הרעיון הציוני המהפכני אודות "הפיכת הפירמידה", אינו קידוש בסיס הפירמידה התעסוקתית של שלהי המאה ה-19. הציונים שדיברו על הפיכת הפירמידה, התכוונו להתאמת המבנה התעסוקתי של העם היהודי למבנה הנורמלי של חברה בריאה. במציאות של אז מדובר היה בפירמידה שבסיסה - חקלאים, פרולטריון, עובדי כפיים. דבקות במבנה הזה היא אנכרוניזם. הפירמידה התעסוקתית של המאה ה-21 מבוססת על מהפיכת המידע ועל מקצועות שיש להפעיל בהן יותר את הראש ופחות את הידיים. שגשוג של הקיבוץ, מחייב חדשנות בתחום זה, כמו גם בכל שאר הנושאים. על הזרם השיתופי להוות מו"פ להתחדשות הקיבוץ ומתן מענה אמיתי להתאמת הקיבוץ למאה ה-21.

שגשוג הקיבוץ מחייב גם קליטה וצמיחה דמוגרפית שתאפשר הצערת הקיבוץ והמשך התפתחותו. ללא צמיחה דמוגרפית משמעותית, אין עתיד לקיבוץ. החסם הקשה ביותר בפני קליטה בקיבוץ השיתופי הוא בעיית השיכון. אין עוד בניה תקציבית, ובניה על חשבון הקיבוץ אפשרית רק במספר קטן מאוד של קיבוצים עשירים במיוחד. באורטל, אנו גובים מכל משפחה המתקבלת לחברות 50,000$, בראש ובראשונה כדי להשתתף בעלויות הבניה. אולם גם לאחר גביית דמ"ק אלה, עלויות הבניה כבדות מאוד ומקשות מאוד על קליטה גדולה בסדרי הגודל הדרושים. על הזר"ש לחפש דרכים יצירתיות לפתרון הבעיה (בהנחה שהסיכוי לחזור לבניה תקציבית – אפסי), כולל אפשרות של קרן מיוחדת של הזרם, שתגייס משאבים, בין השאר מן הקיבוצים השיתופיים העשירים, למטרה חיונית זו.

דרך מרכזית לצמיחה דמוגרפית, היא שותפות אסטרטגית עם מעגל הקבוצות השיתופיות ותנועות הבוגרים של תנועות הנוער (ניתן לצרף למאמץ זה גם פניה לבוגרי המכינות הקדם צבאיות). היום מתמקדים גורמים אלה בהקמת קומונות בעיר. יש למצוא את הדרך להביא את בוגרי התנועות להצטרפות, כקבוצות וכבודדים, לקיבוצים השיתופיים, על מנת להפיח בהם חיים חדשים ולהבטיח את המשך קיומה של התנועה הקיבוצית.

דגניה נפלה, וזו מכה קשה בעבורנו. אולם המאבק על הקיבוץ אינו מאבק אבוד. עלינו לגייס את כל כוחות היצירה והמקוריות שלנו, לצד האמונה והדבקות בדרך, על מנת לחדש את הקיבוץ ולהפכו לאבן שואבת לנוער, לצעירים איכותיים ואידאליסטים ולמשפחות צעירות המחפשות אלטרנטיבה לחיי העיר, לתרבות הקניון ולחליי החברה הישראלית.

* "שווים"