הבלוג של אורי הייטנר

מיד עם תום מלחמת לבנון השניה, פירסמתי שורה של מאמרים בבמות שונות, בהם קראתי להתפטרותם של אולמרט, פרץ וחלוץ, בשל אחריותם לכישלון במלחמה, הכישלון הצורב בתולדות צה"ל. מלחמה היא המבחן העליון של הנהגת המדינה ובוודאי של ההנהגה הביטחונית. היתה זו מלחמה בה במשך למעלה מחודש צה"ל הגדול לא הצליח לנצח ארגון טרור קטן. במלחמה זו, במשך למעלה מחודש ימים כל הצפון היה משותק, מרוקן בחלקו הגדול, רבבות אזרחים חיו במקלטים וצה"ל לא הצליח אפילו לצמצם במעט את ירי הקטיושות, עד יומה האחרון של המלחמה. מלחמה שנועדה לרסק את החיזבאללה ולחסל את כוחו הצבאי, הסתיימה בהעצמת מעמדו בעולם הערבי והמוסלמי כולו, כאשר את הפגיעה בכוחו הוא מתקן ללא הפרעה מאז תום המלחמה. אחד מיעדי המלחמה היה החזרת השבויים, והנה חודשים רבים אחרי סיום המלחמה, נמשך פשע המלחמה של אי מתן אות חיים ומניעת אפשרות לברר מה מצבם. המלחמה הסתיימה בהסכם כניעה, שבו הוכנסו כוחות בינלאומיים שיהיו אזיקים על צה"ל וכפי שאנו רואים הם מאפשרים את התעצמותו מחדש של החיזבאללה. בקיצור – כישלון מחפיר. ואף שעצם ההחלטה לצאת למלחמה היתה צודקת מאין כמותה וראויה להערכה, הרי ניהול כל כך כושל של המערכה, החלטות שגויות לאורך כל הדרך, התבססות על קונספציה מופרכת ודבקות בה לאורך שבועות ארוכים לאחר שמופרכותה הוכחה, הביאו לתוצאות המחייבות התפטרותם של שלושת הראשים (שאחד מהם כבר עשה זאת).

עמדתי זו היא עמדה פוליטית, הנובעת מהשקפת עולמי אודות מנהיגות ולקיחת אחריות. כדי לבסס אותה, אין לי כל צורך במסקנות של ועדת חקירה. אם ועדת וינוגרד לא תפסוק שעליהם להתפטר, היא לא תשכנע אותי (כפי שוועדת אגרנט ש"זיכתה" את גולדה ואת דיין על מחדל יום הכיפורים לא שכנעה את הציבור הישראלי, שאילץ אותם להתפטר). אם הוועדה "תמליץ" על התפטרותם, לא אראה בכך חיזוק לעמדתי, כיוון שאיני רואה בוועדת החקירה גורם רלוונטי לשאלה הפוליטית והערכית הזאת.

יש צורך בוועדת חקירה. על הוועדה לחקור חקירה מקצועית – מה קרה? מה היו הכשלים? איפה היו הכשלים? מדוע צה"ל תיפקד בצורה גרועה כל כך? מדוע המערכות האזרחיות נכשלו בטיפול בעורף? מה היו הכשלים בעבודת הדרג המדיני, בעבודת הדרג הצבאי ובממשק ביניהם? והחשוב מכל – עליה להגיש המלצות כיצד לתקן את הכשלים הללו.

איני סבור שוועדת החקירה צריכה להיות משפטית. ראוי היה שתוקם ועדה מקצועית, שאחד או שניים מחבריה הם משפטנים, כדי לבטא בה גם את ההיבט המשפטי. מי שראוי היה לעמוד בראש הוועדה הוא מומחה לביטחון. למשל, דוד עברי, שמונה לעמוד בראש הוועדה ונפסל, הוא אדם ראוי מאין כמותו לתפקיד. הוועדה אינה צריכה להיות משפטית, כיוון שאחד הגורמים להיחלשותו של צה"ל, הוא המשפטיזציה של הביטחון, העיסוק האובססיבי של בית המשפט בענייני ביטחון, כבילת ידיהם של קציני צה"ל הנדרשים להבין במשפט יותר מאשר בביטחון. הרי צבא של "הואיל ונתקלתם מלפנים, לכאורה קדימה הסתער" לעולם לא יוכל לנצח.

מאז ועדת אגרנט נוצקה אצלנו תרבות של הקמת ועדות שמטרתן הסקת מסקנות אישיות כלפי אישים בהנהגה. הוועדות היו למעין טריבונל, שלמען הטקס הוא מפרסם גם המלצות ומסקנות מקצועיות, אך אין הן מעניינות איש ולכן גם אינן מיושמות. מה שמעניין את הציבור, הן רק המסקנות האישיות.

אולם המסקנות האישיות הן בגדר סוגיה ציבורית, שעל המערכת הציבורית, התקשורת ודעת הקהל להסיק, בין השאר בהסתמך על מסקנות ועדת החקירה. על הכנסת להביע אי אמון בממשלה שכשלה. על המערכת הפוליטית ליצור דינמיקה שתביא להתפטרות מנהיגות כושלת. על התקשורת להשפיע על דעת הקהל. על הציבור לצאת להפגנות. ואם הממשלה נשארה על כנה, ניתן להצביע נגדה בבחירות הבאות.

אולם הציפיה שחמישה אנשים שלא נבחרו בצורה דמוקרטית הם שיקבעו האם על ממשלה שנבחרה בצורה דמוקרטית להמשיך לכהן או עליה להתפטר לאלתר, היא בלתי נסבלת ואינה דמוקרטית. המחשבה שההכשרה המשפטית של חברי הוועדה נותנת להם סמכות להחליף את השלטון בישראל, ממש מסוכנת. בדמוקרטיה אמיתית, הנבחרים עומדים למשפט הציבור. אם מנהיג נאשם בפלילים, עליו לעמוד במשפט פלילי. על שגיאותיו, מחדליו ודרכו, רק על הציבור לשפוט אותו.

כל הדינמיקה סביב ועדת החקירה, נבעה מהיחס אל חבריה כאל בית משפט שנועד לשפוט את הנהגת המדינה. תחילה – פסילת דוד עברי מתפקידו בשל "ניגוד עניינים", עקב העובדה שהוא מייצג את ט.וו.א. הסוחרת עם משרד הביטחון. אם מדובר במשפט פלילי נגד שר הביטחון, אכן, יש כאן ניגוד עניינים. אולם בוועדה שנועדה לבחון את כשלי המלחמה, וזו הוועדה שראוי היה להקים, אין מתאים ממנו, שהרי אין לפקפק במחוייבותו המוחלטת לביטחון ישראל ולא בהבנתו המקצועית וניסיונו רב השנים.

לאחר מכן – העתירות לבג"ץ לחייב הקמת ועדת חקירה ממלכתית. על בית המשפט היה לדחות את העתירות על הסף, שהרי החלטה על ועדה ממלכתית, משפטית או אחרת היא ללא ספק בסמכותה של הממשלה, על פי חוק. אמנם העתירות נדחו, אך עצם העובדה שלא נדחו על הסף אלא נדונו והובאו לפסיקה, היא התערבות של בית המשפט בעניין לא לו. אגב, על בית המשפט היה לפסול עצמו מלדון בנושא, כיוון שבעצם הדיון שלו יש ניגוד עניינים, שהרי אילו כפה הקמת ועדת חקירה ממלכתית, נשיא בית המשפט העליון הוא שהיה ממנה את הוועדה (ולא מן הנמנע שהנשיאה היתה ממנה את עצמה לעמוד בראשה, כפי שעשו הנשיאים אגרנט וכהן במלחמות הקודמות שנחקרו).

וכעת – הקמפיין המאיים על הוועדה, ומבהיר לה שעליה להדיח את אולמרט ופרץ. אם מדובר במשפט, הרי שלחץ כזה כלל אינו חוקי. אך בעיניי, כל הגישה הרואה בוועדת החקירה תחליף להליך הציבורי הדמוקרטי, וכלי המאפשר לחמישה אנשים להחליף את השלטון בישראל, היא פסולה מעיקרה.

יש לשים קץ לשלטון ועדות החקירה – הוועדוקרטיה, של מדינת ישראל, שהינה חלק מנגע המשפטיזציה, המסיר מהציבור ומהמערכות הפוליטיות את האחריות ומטיל אותה על קומץ שופטים, שאנו מצפים מהם להוציא בעבורנו את הערמונים מהאש.

****

כאמור, עמדתי כאזרח המדינה היא שעל אולמרט ופרץ להתפטר, כפי שעשו לפניו חלוץ, אדם והירש. זו עמדתי הפוליטית. עמדה הפוכה לשלי מכובדת כשלי. הדיון בסוגיה צריך להתקיים במסגרות הדמוקרטיות – במערכות הפוליטיות, בתקשורת וברחוב. אין זה נושא שוועדת חקירה צריכה לעסוק בו. ועדת החקירה צריכה להציע את הדרכים לתקן את המערכות, כדי למנוע כישלונות דומים בעתיד.

* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי - www.bsh.co.il