הבלוג של אורי הייטנר

המועצה האזורית גולן, העלתה על ראש שמחתה את חינוך ילדינו. החינוך הוגדר כנושא מרכזי בתהליך האסטרטגי שנערך לפני שנים אחדות, ומאז ועד עתה מובילה המועצה מהלכים רבים, הן בחינוך הפורמלי והן בחינוך הבלתי פורמלי; בבתי הספר ובמתנ"ס כדי לממש זאת. הקמת בית הספר "מצפה גולן", יום הלימודים המלא, פעילות "הבית שלנו" לילדי א'-ד' בימי ו', תכניות ענפות בנושא הזהות היהודית ישראלית, תכניות רבות ויפות בנושא איכות הסביבה, תכנית "המורה במרכז" המעצימה את המורים, תכנית אס"א למניעת אלימות, סמים ואלכוהול, הקמת הספריות האזוריות, הקמת מתחמי הקהילה המשותפים לבתי הספר והמתנ"ס, תכניות לקידום המצויינות ולאחרונה – אמנת "הנוער במרכז", המעצימה מאוד את החינוך הבלתי פורמלי ומעגנת את המחוייבות של המועצה והמתנ"ס ושל היישובים בטיפול בנוער – הרשימה הארוכה הזו אינה מקיפה את מכלול הפעילות המעצימה את החינוך בגולן.

כל הפעולות הללו יקרות מאוד ומבטאות באופן ברור את סדר יומו של הגולן – אזור הרואה בילדים ובנוער את בבת עיניו, ובונה סדר עדיפויות בהתאם. בשנים שבהן מדינת ישראל צמצמה וקיצצה את תקציבי החינוך, הגולן הגדיל אותם.

הילדים הם בבת עינינו, זה ידוע. האמנם? למדינה ולרשות יש שותף נוסף – ההורים. ומי אינטרסנט לחינוך הילדים יותר מן ההורים? מי מתייחס לילדים כאל בבת עיניו, יותר מהוריהם? מובן מאליו, שאם הגולן כאזור, כקהילה, מעלה את החינוך אל ראש סדר העדיפויות, קל וחומר שכך יעשו ההורים.

אחד הביטויים המרכזיים לסדר עדיפויות הוא כסף. גם כאשר המועצה מעמידה תקציבים רבים לחינוך, על רקע הקיצוצים בתקציבי החינוך הממשלתיים, אין ביכולתה לממן את חזון החינוך במלואו. לשם כך נדרשת השתתפות ההורים. מאחר ועל פי חוק חינוך חובה אין אפשרות לחייב גביית כסף, הגביה נעשית כתרומה – ההורים תורמים למערכת החינוך ובכך מאפשרים לחלומות להתגשם. ומאחר וילדינו הם בבת עינינו, מובן מאליו שאת המעט הנדרש מאיתנו, ההורים, לתרום – נתרום בשמחה. הרי אנו רוצים לתת לילדינו את החינוך הטוב ביותר.

וכאן, מסתבר... זה לא ממש קורה. יום הלימודים המלא בדרום מוגבל מאוד באפשרויותיו, כיוון שהוא מתבסס רק על התקציב הדל של משרד החינוך, מאחר ומרבית ההורים אינם מעוניינים להשתתף. ובביה"ס "אביטל", הוחלט להחזיר את הכסף להורים שתרמו, כיוון ובגביית התרומות לא הגיע בית הספר לאחוז הגביה שהגדיר כתנאי לביצוע הפעילות. כתוצאה מכך, תתבטלנה פעילויות שהתבססו על אותה תרומה. למשל – הטיולים השנתיים יהיו חד יומיים, ולא דו יומיים, כמתוכנן. לא תהיה מסיבת סיום קהילתית, וכל תושבי צפון הגולן יודעים היטב מה חשיבותה של מסיבה זו, שהיתה אחד האירועים המרכזיים של הקהילה מידי שנה, וחיברה את ההורים לבית הספר ואת בית הספר לקהילה. פעילויות תרבות נוספות שתוכננו לא תצאנה לפועל. ומה שחמור יותר – תהליכים כאלה עלולים ליצור דינמיקה שלילית, שבה בעקבות ביטול הפעילות, בעתיד הורים יסרבו לשלם לפעילויות אחרות, שגם הן תתבטלנה. וכך, אנו עלולים לאבד את צביוננו הייחודי כקהילה בעלת רמת חינוך איכותית, המהווה אבן שואבת לקליטה איכותית של משפחות המחפשות חינוך מצויין לילדיהם. בדרך זו, בתי הספר שלנו עלולים להפוך ל... סתם, עוד בתי ספר.

אני מתקשה להבין את ההורים שאינם מעוניינים לתרום את התרומה הצנועה המצופה מהם. הסיבה לכך אינה קושי כלכלי, שהרי המערכת מסייעת למי שנמצא במצוקה. האם אותם הורים אינם מעוניינים שילדיהם יקבלו את הטוב שמערכת החינוך בגולן מציעה ומסתפקים בהרבה פחות; בבינוניות נוסח משרד החינוך? או שמא אותם הורים מסתמכים על כך, שכמו בשנים עברו יהיו מספיק הורים אחרים שישלמו, וכך ילדיהם ייהנו מהטוב הזה, מבלי שהם ישלמו? קשה לי להאמין בקיומה של תופעה פרזיטית כזו, אך האם יש הסבר אחר, טוב יותר?

בין ההסברים לתופעה, שמעתי גירסה לפיה זו תוצאת הפרטת הקיבוצים. איני מקבל זאת. אף שאני חבר בקיבוץ שיתופי וחסיד הרעיון השיתופי, אני מאמין שגם כאשר חברי הקיבוץ המופרט נדרשים לממן את החינוך בעצמם, חינוך ילדיהם הוא מטרה שאין ראויה ממנה, בקביעת סדר העדיפויות התקציבי של המשפחה. מבחנה של הקהילה המופרטת, הוא יכולתה להמשיך ולהעמיד במרכזה את החינוך, את התרבות ואת החברה.

ילדינו הם בבת עינינו, כמובן. אין דבר החשוב לנו מחינוך ילדינו. האמנם?

* "שישי בגולן"