"המלחמה המטומטמת ביותר בתולדות המדינה". "המלחמה המיותרת ביותר". ביטויים מסוג זה תופסים מקום מרכזי יותר ויותר בשיח הציבורי והתקשורתי בישראל, חודשים אחדים אחרי מלחמת לבנון השניה. "ההחלטה הפזיזה והנמהרת לצאת למלחמה" – אמירה זו, מרוב שהיא שחוקה, כבר מתחילה להיתפס כעובדה.
לנוכח הכישלון במלחמה, ניתן להבין את האמירות הללו. אבל האמירות הללו מבטאות לקח הפוך לזה שעלינו להפיק מן המלחמה. ואם נפיק את הלקח הלא נכון, ונסיק מסקנות שגויות, אנו עלולים לשלם על כך מחיר כבד ביותר.
חרף הכישלון הצורב במלחמה, אין ספק שהיתה זו מלחמה צודקת מאין כמותה. מדינה אינה יכולה לאפשר פגיעה מתמשכת בריבונותה, כפי שבאה לידי ביטוי בחטיפת החיילים ובירי הקטיושות. בוודאי שמדינה אינה יכולה להרשות לעצמה התעצמות חסרת רסן של ארגון טרור המתעצם לכדי צבא של ממש, ההופך את אזרחיה לבני ערובה. הכישלון של צה"ל לצמצם את ירי הקטיושות אינו מעיד על השגיאה שביציאה למלחמה, אלא על המחיר הכבד של ההבלגה בשנים שקדמו למלחמה. לא צריך דמיון מפותח מידי, כדי לשער מה היה קורה אילו חלילה הבלגנו גם הפעם, והמלחמה היתה נדחית בעוד שנתיים, או חלילה חמש שנים. הרי בקצב ההתעצמות של חיזבאללה, עלול היה כל בית בישראל להיות מטווח.
ההחלטה לצאת למלחמה לא היתה פזיזה. המוטיבציה של חיזבאללה לחטוף חיילים ולהתקיף בקטיושות את הצפון היתה ידועה, וישראל קיבלה את ההחלטה העקרונית כיצד להגיב על התרחיש, עוד בטרם יצא לפועל. לכן, ראוי היה לקבל החלטה מיידית להגיב במלוא העוצמה. וחרף אחריותם של אולמרט ופרץ לכישלון, ועל אף עמדתי שעליהם לתת את הדין עליו, יש לשבח אותם על עצם ההחלטה הנועזת והנכונה.
במלחמה הצודקת הזאת היה עלינו לנצח, והיה ביכולתנו לנצח. כישלוננו לא נבע מפזיזות, אלא בדיוק להיפך – מהססנות וזהירות יתר. מידי שירות מילואים שמעתי את המפקדים, בהם מפקדים בכירים, מסבירים לנו שהמטרה העיקרית שלנו היא להגן על עצמנו, ושאם יישרט חייל אחד אין ערך לכל מה שנעשה. צבא וחברה שזו הרוח שלהם, אינם יכולים לנצח, אפילו ארגון טרור קטן.
הרוח הזו יצרה את הקונספציה המעוותת, לפיה ניתן לנצח במלחמה מבלי להלחם. לכן, גם אחרי שהתברר בתוך ימים ספורים שאי אפשר לנצח באמצעות חיל האוויר בלבד, הממשלה דבקה בקונספציה הזאת עוד מספר שבועות. לכן, צה"ל שפך תחמושת בכמויות גרנדיוזיות, אך לא יעילות, כדי להימנע מלחימה. לכן לא גויסו המילואים ולא אומנו. לכן לא התקבלה ההחלטה המתבקשת לפעולה קרקעית שתביא לניצחון חד משמעי. ואי אפשר לנצח, ללא נכונות לשלם את מחיר הניצחון.
סמל ההתנהלות ההססנית שהביא לכישלון, היא ההכנסה וההוצאה של כוחות קטנים למשימות לא ברורות; שליחת יחידות למשימות והחזרתן פעם אחר פעם בדרך לביצוען. מה שאפיין הן את הדרג הצבאי והן את הדרג המדיני, היה התנהלות המנוגדת לקודים הערכיים של צה"ל – דבקות במשימה, חתירה למגע, דוגמה אישית. התוצאה היתה כישלון צבאי וכישלון מדיני – הכניעה להחלטת מועצת הביטחון שהביא להפסקת אש ללא הישגים ממשיים לישראל.
אלמלא ההססנות שגילתה ישראל לאורך שש השנים מאז הנסיגה (המוצדקת כשלעצמה) מלבנון; אילו ישראל התייחסה ברצינות לאמירות של ברק ערב הנסיגה, שישראל תגיב בכל העוצמה על כל יריה לעברה, כלל לא היינו מדרדרים למלחמה. ההססנות והפחד הביאו לכורח לצאת למלחמה. ההססנות והפחד בניהול המלחמה הביאו לכישלון בה, ולכך שמרוב רצון להימנע מנפגעים, מספר הנפגעים רק הלך וגבר. ההססנות והפחד במלחמה, לפניה, בהפסקת האש ובאי דרישה מן הצד השני לכבד אותה, גרמו וגורמים ולפגיעה בכושר ההרתעה של ישראל.
אם הלקח מן המלחמה יהיה הנצחת ההססנות, עליה אנו משלמים מחיר כבד כל כך, בעתיד נשלם מחיר כבד שבעתיים.
* "על הצפון"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
