הבלוג של אורי הייטנר

תמונתו של המיליארדר נוחי דנקנר בקיבוץ רביד, לצד רועי יסוד מזכיר הקיבוץ, ובשורה אחת עם מזכ"ל הנוע"ל פסח האוספטר, אינה תמונה שניתן לעבור עליה לסדר היום כדבר יום ביומו. התמונה הזאת מזמינה התייחסות, מחשבה, אין היא מובנת מאליה, ואין לי ספק שפסח ורועי ידעו זאת היטב כשהצטלמו. לא הופתעתי כלל מתגובתו בנדון של אודי מנור, באתר "שווים".

שהרי קיבוץ רביד אינו סתם קיבוץ, כפי שפסח אינו סתם חבר קיבוץ. פסח, אדם שחולל ומוביל מהפיכה חינוכית בתנועות הנוער, עזב את קיבוצו שהופרט ועקר, מסיבות אידאולוגיות לרביד. והרי רביד אינו עוד קיבוץ שיתופי. רביד הוא סמל, הוא ההיכל של ההתחדשות השיתופית של דור צעיר המחדש את המהפכה הסוציאליסטית הקיבוצית בימינו. ולכאורה, כשקיבוץ כזה מקבל תרומה גדולה מחברת איי.די.בי. של נוחי דנקנר, שהוא אחד הסמלים של פריחת הקפיטליזם בישראל, הוא מכניס צלם להיכל.

אני רואה זאת דווקא בחיוב. אני רואה בכך גישה פרגמטית, במובנה החיובי של המילה – לא פרגמטיות כוויתור על עקרונות, אלא פרגמטיות כקונסטרוקטיביות מציאותית. את הביקורת על כך, אני מדמה לביקורת של חוגים דוגמאטיים בתנועת העבודה הישראלית בראשית שנות המדינה, על אשכול וספיר שעודדו את היוזמה הפרטית, שיתפו איתה פעולה, וראו בה, לצד היוזמה הציבורית, כלי חיוני לבניין הארץ ולביסוס כלכלת המדינה. שיתוף פעולה עם בעלי הון וקבלת תרומות מהן למען החברה הישראלית, במקרה דנן – למען מטרה עילאית כהקמת המרכז החינוכי ברביד, הוא צעד חשוב ומבורך. שותפות עם נוחי דנקנר ועם תורמים מחו"ל שהסוכנות תגייס, למען חינוך לערכים של צדק, סולידריות ושוויון, שינוהל בידי חברי רביד והנוער העובד, אינה פוגמת כהוא זה במסרים החינוכיים של המרכז, אלא להיפך – היא רותמת את התורמים למסרים החינוכיים הללו. 

לפני שנים אחדות נערך בכנס עובדי החברה למתנ"סים רב שיח בנוגע למגזר השלישי. אחד המשתתפים בפאנל, תקף את החברה למתנ"סים על שהיא משתפת פעולה עם עמותות חברתיות. "בכך", הוא אמר, "אתם משחררים את מדינת הרווחה מאחריותה. אתם מהווים עלה התאנה שלה". ראיתי בדבריו ביטוי לגישה הבולשביקית לפיה "ככל שיהיה רע יותר, כך יהיה טוב יותר". אם לא תהיינה עמותות העוסקות בתרומה לחברה, הפועלות בתחומי הרווחה והחינוך, המצב ידרדר ויגיע לשפל כזה שיחייב שינוי חברתי כולל מצד המדינה. אכן, גישה חברתית למופת.

מהו הערך המרכזי הראוי במאבק החברתי בישראל. יש הדוגלים בסוציאליזם של מלחמת מעמדות. אני שולל מכל וכל דרך זו. הערך המרכזי בעיניי הוא הסולידריות החברתית, האכפתיות של אדם לאדם, המחוייבות של החברה לחבריה ושל הפרטים בה לסביבתם.

הביטוי המדיני לערך הסולידריות הוא מדינת הרווחה בה אני דוגל. אך המדינה אינה חזות הכל, ואסור שתחליף את היוזמה, החיוניות ורוח ההתנדבות הקיימים בחברה. לערך הסולידריות ביטוי אצל הפרט – אכפתיות ומעורבות ועשיה למען הכלל ולמען החלשים בחברה. יש לו ביטוי בקהילה, הנרתמת למען החברים בה ולמען החברה הישראלית כולה, ללא קשר למדינה וללא תלות בה. ערך הסולידריות ביטוי גם בעולם העסקים – תרומת העסקים לקהילה.

יש לחברה כל הסיבות לצפות מעשיריה ומהעסקים שבתוכה, לתרום למען החברה. בשם איזה מסר חברתי יש לשלול זאת? איזה מסר חברתי יש בגישה המעדיפה שכל הרווחים ילכו רק לכיסם ולהתעשרותם של אנשי ההון, כדי שלא יחליפו את המדינה באחריות חברתית? בעיניי, גישה השוללת מעורבות חברתית ותרומה לחברה מצד אנשי ההון, היא גישה אנטי חברתית מיסודה.

גם אילו היתה ישראל מדינת רווחה כפי שראוי שתהיה, היה מקום גם לוולונטריות של הפרט, לעשיה של הקהילה ולתרומה של ההון למען מטרות חינוכיות וקהילתיות, שהרי אין גבול לצרכים. לא כל שכן, במדינת ישראל היום, המקצצת בנטיעות ופוגעת קשות בחינוך וברווחה. במצב הזה, גיוס הון פרטי למען מטרות חינוכיות וחברתיות הוא מעשה חיוני מאין כמותו. שמחתי להיווכח שגורמים כמו הנוע"ל וקיבוץ רביד מבינים זאת, והם מעדיפים פעולה קונסטרוקטיבית למען החברה על פני טהרנות חסרת תוחלת, בשם האידאולוגיה, כביכול.

* "שווים"