דבריה של שרת החינוך יולי תמיר על כך שבתקציבי משרדה תעדיף את בתי הספר הממלכתיים על פני בתי הספר של החינוך העצמאי (החרדיים), עוררו גל של ביקורת ומחאות וטענות אודות קיפוח ואפליה.
קיימת מחלוקת אודות המציאות הנוכחית – יש המציגים אותה כמפלה את המערכת הממלכתית ויש המציגים אותה כמפלה את המערכת החרדית. לא אכנס למחלוקת זו, מאחר ואין בידי נתונים בנדון. הסוגיה עמה ברצוני להתמודד היא השאלה העקרונית – האם ערך השוויון מחייב הענקת משאבים שווים לחינוך החרדי, כמו לחינוך הממלכתי. עמדתי העקרונית, היא שיש להעדיף באופן משמעותי את החינוך הממלכתי, על פני כל מערכת חינוך שאינה ממלכתית.
מדינת ישראל הציעה לא אחת לציבור החרדי הקמת מערכת חינוך ממלכתית חרדית, בדומה למערכת החינוך הממלכתית דתית. הצעה זו נדחתה לאורך כל השנים על הסף.
מה הסיבה לכך? מדוע הציבור החרדי מתעקש על אי הממלכתיות של מערכת החינוך שלו?
משמעות ההשתייכות למערכת החינוך הממלכתית, היא קבלת עול המדינה. מדינת ישראל אחראית לחינוך ילדיה. האחריות לחינוך אינה רק הקצאת משאבים. מרכיב חשוב לא פחות הוא אחריות על תכני הלימוד – מה ילמדו הילדים? איך הם ילמדו? מה התכנים שיקבלו? מהי ליבת הידע, בתחומים השונים, הדרושה לכל בוגר מערכת החינוך בישראל? אלו ערכים אנושיים ויהודיים על מערכת החינוך להנחיל לתלמידיה? מהי דמותו הראויה של בוגר מערכת החינוך הישראלית? כיצד להכשיר את התלמיד להיות אדם טוב ואזרח טוב; כדי להכינו להשתלבות במערכת ההשכלה הגבוהה ובמערכות הכלכליות המודרניות?
אין משמעותה של האחריות הזאת – מונוליטיות בחינוך. גם בתוך המערכת הממלכתית יש מקום לפלורליזם, כפי שקיים היום בהבדלים בין המערכת הממלכתית הכללית (החילונית), המערכת הממלכתית דתית והמערכת הממלכתית ערבית. יתר על כן, יש להורים, על פי חוק, יכולת להשפיע על תכני הלימוד בבית הספר. כמי שמאמין בקהילתיות ורואה בחינוך את עמוד השדרה של הקהילה, אני רואה חשיבות רבה במתן יכולת לכל קהילה להשפיע באופן משמעותי על תכני הלימוד ועל הערכים שבית הספר מקנה.
אולם הפלורליזם הזה, חייב לעמוד במסגרת הממלכתית, כלומר במחוייבות לעמוד בליבה הנדרשת ולא לחנך לערכים הסותרים את ערכי המדינה.
הציבור החרדי אינו מוכן להכנס למסגרת הזאת, כיוון שאינו מוכן לקבל על עצמו את המחוייבות הנדרשת מכך. אין הוא מוכן לשום התערבות של המדינה בתכני החינוך במוסדותיו. אין הוא מוכן לקבל על עצמו את הדרישה לעמוד בליבת הידע שהוא מקנה לתלמידים. אין הוא מוכן לקבל על עצמו את החינוך לערכים של המדינה.
זו זכותו המלאה. ישראל היא מדינה חופשית, והיא יכולה לאפשר קיומם של בתי ספר פרטיים. אולם מי שאינו מוכן לקבל על עצמו את החינוך הממלכתי, אל ידרוש כסף ממלכתי למימון החינוך הפרטי שהוא מעניק לילדיו. ובוודאי, אל ידרוש שמימון זה יהיה שווה לחינוך הממלכתי. מי שהחינוך הממלכתי אינו כשר בעבורו – הכסף הממלכתי כשר בעבורו?!
ומה יהיה על השוויון? אני בעד שוויון. אני בעד שוויון מלא בחלוקת המשאבים של המדינה לכל מי שמקבל על עצמו את מסגרותיה. שוויון בחלוקה, ללא שוויון בהשתתפות, אינו שוויון אמיתי, אלא ניצול בלתי הוגן של משאבי המדינה.
אני בספק אם שרת החינוך תהיה חזקה דיה, ותקבל גיבוי פוליטי ראוי, כדי לממש את הצהרתה. אולם יש לחזק את ידיה על עצם האומץ לומר דברים כהווייתם, ובעיקר – כדי שתצליח לעמוד בדבריה.
****
"אפליה אנטישמית" כינה את דבריה של שרת החינוך אחד הח"כים החרדיים. מה משמעות דבריו?
אפליה אנטישמית היא אפליית יהודים לרעה לעומת הסביבה הלא יהודית. משמעות האמירה הזאת, היא שהציבור החרדי הוא יהודי והוא מופלה לרעה לעומת הסביבה הלא יהודית. הסביבה הלא יהודית, היא הציבור הלומד במערכת החינוך הממלכתית, כולל זו הממלכתית דתית. מי שאינו מכיר ביהדותי (ובעצם ביהדותו של רוב הציבור היהודי בישראל), הוא בעיניי, לוקה באנטישמיות. הפוסל – במומו פוסל.
* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי www.bsh.co.il
בבלוג זה
בכל הבלוגים
