הבלוג של אורי הייטנר

מזמן לא הכעיס אותי טקסט שקראתי כמו מאמרו של רוגל אלפר ב"סופשבוע" של "מעריב" "הלילה הזה כולו מרור". זהו טקסט שכולו ניכור כלפי סדר פסח, הגדה של פסח; ניכור המלווה בבוז ובסלידה.

הנה כמה פנינים: "ההגדה משעממת עד כדי עינוי... כל אחד בתורו נלחם בטקסט הזה... ההגדה של פסח היא סוג של עונש... מותר לראות בזה טמטום... רבים מקוראיו חשים כלפיו ניכור ממאיר... פלפלנות סרק... המסורת נחשפת במערומיה, חלולה ונודניקית... להפיח רוח חיים בגוויה הזאת... כולם מחכים לאוכל וקוראים את ההגדה כאילו שאלפי שנות גלות מחזיקות להם אקדח לרכה... למה לעזאזל צריך לקרוא את הדבר המשעמם הזה שנדמה שלעולם לא יגמר... המסר הוא כניעות מוחלטת. יש להרכין ראש בפני ההגדה המטופשת והמעצבנת – רק כי כך נהגו אבות אבותינו. אם הם עמדו בשיעמומון חסר הטעם הזה גם אנחנו נוכל לו... חגיגה של אבסורד... זה מייאש... טרחנות לשמה... מה שמחזיק את המסורת הזאת בחיים זה עיקרון פסיכולוגי פשוט: עשו לנו את זה, נעשה את זה לילדינו. תסמונת הילד המוכה שהיה לאב מכה... יאללה, שיהיה כבר מאחורינו, זה מה שרוב האנשים ממלמלים לעצמם. זה עצבים, זה כאב ראש... זה מעייף נורא ובסוף הבטן מתפוצצת שבא לשכב ולמות..." וכן הלאה וכן הלאה.

אוח, כמה שהמאמר הזה עיצבן אותי. אני אוהב מאוד את ליל הסדר, אהבתי אותו כילד, אני אוהב אותו כמבוגר. אני אוהב לחגוג את ליל הסדר על פי ההגדה המסורתית, ואני אוהב לחגוג אותו בקיבוץ, על פי ההגדה הקיבוצית (שעליה כתב אלפר ש"היא מתה יחד עם הקיבוצים שהגו אותה"). את האהבה הזאת לסדר אני מנחיל גם לילדיי. אני מחובר לסדר ולמשמעות שלו, לתוכן ולחוויה. וכשאני קורא מאמר כזה, עורי נעשה חידודין חידודין. האסוציאציה שלי, לנוכח מקרא המאמר, היתה שאלת הבן הרשע: "מה העבודה הזאת לכם?". חידוד השאלה בידי ההגדה "לכם ולא לו". ומכאן – "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל – כפר בעיקר". ולכן, "אף אתה הקהה את שיניו". ובסופו של דבר, גזר הדין: "אילו היה שם, לא היה נגאל".

להקהות את שיניו. זהו, חשבתי בלבי למקרא המאמר. להקהות את שיניו.

הקהיית השיניים מעלה בזיכרוני את נבואת ירמיהו: "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. כי אם איש בעוונו ימות, כל האדם האוכל בוסר תקהינה שיניו". למה ששיני רוגל תקהינה? שמא הוא שאכל בוסר? אם נסנן את המסר של רוגל וננקה אותה מלשונו הבוטה והמשתלחת, יש לציין שיש משהו בדבריו. דבריו על הילד המוכה נשמעים אותנטיים – עוד כילד הוא ישב בליל הסדר, קרא את ההגדה ולא הבין דבר.

וכי למה שיבין? איך הוא יכול להבין טקסט כמו "יכול מראש חודש? תלמוד לומר 'ביום ההוא'. אי 'ביום ההוא', יכול מבעוד יום? תלמוד לומר 'בעבור זה'. 'בעבור זה' – לא אמרתי, אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך". איך הוא יכול להבין את הטקסט הזה? הוא למד את ההגדה בבית הספר? יש להניח שגם הוריו אינם מבינים את הטקסט. יש להניח שלא הם אלה שאכלו את הבוסר.

"רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות", קונן יעקב חזן בערוב ימיו על החינוך החילוני. אברהם שלונסקי קונן על "דור מאבד את עצמו לדעת" שלא יידע לומר "קדיש". כשהדור שלהם מרד במסורת, הוא מרד במסורת שאותה הכיר, שאותה חי, שהיתה הגירסא דינקותא שלו. הדור שגידלו כבר לא ידע במי ובמה למרוד.

ולמי שאינו מבין ואינו יודע, נוסח ההגדה הוא באמת כתב חידה סתום ובלתי מובן. ואכן, קריאת ההגדה כמו תוכי, בלי להבין אותה, אינה חוויה עם משמעות. בקריאה כזו, אין הילד ולא המבוגר יכול להזדהות עם אבותיו שיצאו ממצרים, ובוודאי לא לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

ליל הסדר הוא אחד המועדים החשובים ביותר בלוח השנה העברי – זה יום ההולדת של עם ישראל. זה הלילה בו הוא יצא מעבדות לחירות. זה הלילה שראוי לעסוק בו במשמעות הרוחנית של העם היהודי, של מורשת ישראל, של ערכי היהדות. זה הלילה שראוי להזדהות בו עם הערכים של שנאת העבדות, לדון במשמעות האקטואלית – מהי עבדות בימינו? האם יש עבדות בתוכנו? מהו צדק חברתי? וכמובן שיש לעשות זאת בצורה חווייתית כדי ליצור את ההזדהות של המשתתפים ובמיוחד של הילדים, שהרי המטרה העיקרית של הסדר היא "והגדת לבנך".

האם ההגדה של פסח היא טקסט המאפשר לקיים כל אלה? קריאת הטקסט כמות שהוא, בלי להבין אותו, אינה מאפשרת זאת כלל ועיקר.

ראוי להגיע מוכן לסדר פסח. ראוי ללמוד את ההגדה כדי להבין אותה. אך גם בסדר עצמו – אין טעם לקריאה שאין עמה הבנה.

גישתי היא, שממש לא חובה לקרוא את כל ההגדה. מה שחשוב הוא, שהכל יבינו כל מה שבוחרים לקרוא. ניתן לגרוע מן ההגדה. ניתן ורצוי להוסיף עליה – הסברים וטקסטים נוספים, כדי שתהיה רלוונטית.

ההגדה של פסח היא סיפור מסגרת. לא בכדי, סיפור יציאת מצרים אינו מופיע בה. את הסיפור הזה על ההורים לספר לילדיהם מעבר למסגרת הכתובה. ראוי לצקת תוכן חדש בליל הסדר, כדי לממש את מטרתו ולספר ביציאת מצרים. למשל, אם יש סביב שולחן הסדר מי שנולדו בגולה – שיספרו את סיפור עלייתם ארצה, סיפור יציאת מצרים שלהם. למשל, לבקש מהילדים להכין מראש קושיות משלהם, ולהשיב עליהם במהלך הסדר. כך ניתן להפוך אותם לשותפים אמיתיים, ודרך שאלותיהם לספר את סיפור יציאת מצרים. והרי במשנה, במסכת פסחים, ב"הוראות ההפעלה" של סדר פסח נאמר במפורש שעל הילד לשאול על פי הבנתו. ורק "אם אין דעת בבן, אביו מלמדו – מה נשתנה הלילה הזה" וכו'. כלומר – הקושיות הכתובות הן תכנת גיבוי לילדים מוגבלים, לאלה שאינם יודעים לשאול. ובאותן הוראות ההפעלה נאמר בפירוש שיש לספר לילדים את סיפור יציאת מצרים, לכל ילד על פי יכולתו להבין "לפי דעתו של בן אביו מלמדו". וכתוב שיש לדרוש מ"ארמי אובד אבי" ולא לקרוא את המדרש הכתוב בהגדה. ונאמר שיש לדרוש את הפרשה ("ארמי אובד אבי") עד תומה ולא כמו בהגדה, שם היא נדרשת עד "באותות ובמופתים" כלומר ללא "ויביאנו אל המקום הזה וייתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש". ולמה בהגדה נשמט הפסוק החשוב הזה, בניגוד למשנה המפורשת? כי ההגדה נחתמה בגלות, היא הגדה של הגלות, הממתינה לאליהו שיביא ל"בשנה הבאה בירושלים". אבל אנו בארץ ישראל, הציונות היא בת למעלה ממאה שנים, מדינת ישראל כמעט בת ששים. יש משהו אנכרוניסטי בהיצמדות לטקסט הזה.

מצד שני, איני מציע להתעלם מהטקסט ולערוך ערב חופשי ולספר בו ביציאת מצרים. מן הראוי שעל לשונו של כל יהודי ושל כל ילד יהודי יהיו שגורים הטקסטים הקנוניים של ההגדה, שהרי אין תרבות שאינה מבוססת על טקסטים קנוניים. אולם כל טקסט אותו אנו קוראים בליל הסדר, יש לפרש ולהסביר אותו, ולא לקרוא אותו ולא להבין דבר.

מזה שש שנים אני עורך בקהילת הגולן ערבי הכנה לליל הסדר. ברוב המקרים, שותף לי חברי הטוב הרב אביה רוזן. השנה, כשהכנו את האירוע והגדרנו לעצמנו את מטרתו, הגדרתי שיש להפוך את סדר פסח למשמעותי עבור הציבור החילוני. תשובת אביה: "מה אתה חושב? שהציבור הדתי זקוק לכך פחות?" הוא האיר את עיניי, שגם בציבור הדתי קיימת אותה בעיה, של קריאת הסדר כמו תוכים, מבלי לצקת בערב תוכן ומשמעות.

העובדה שכמעט כל יהודי, חילוני ככל שיהיה, חוגג את ליל הסדר, היא הזדמנות להפוך אותו לחוויה של התחדשות יהודית. אי אפשר לעשות כן באמצעות קריאה חסרת משמעות של ההגדה. מוטב להשמיט ולהוסיף, להסביר, לפרש ולדרוש. ההגדה הקיבוצית עשתה זאת היטב. ויכול כל אחד לעשות זאת בביתו.

* "אומדיה"