שירות מילואים. עלינו לקו, לתעסוקה מבצעית, ושם פגש אותנו מפקד הגזרה לתדריך. בסוף דבריו נזכר שעליו לומר עוד את המסר המרכזי: "והדבר החשוב ביותר, הוא שכולכם תחזרו הביתה בשלום. כל התעסוקה הזאת לא שווה לנו אם תיפול שערה אחת מראשו של חייל אחד", אמר המפקד, בשביעות רצון עצמית על ההגיג הפופוליסטי. הסיטואציה הזו לא היתה חד פעמית. היא התרחשה פעמים רבות, עם מפקדים רבים, כולל אלוף פיקוד אחד. אותי הדברים האלה תמיד קוממו. אם הדבר החשוב ביותר הוא שנחזור הביתה בשלום – למה קראתם לנו? הרי היינו בבית בשלום. שם לא נפלה שערה מראשנו. אם זה חשוב יותר מהמשימה, המשימה מיותרת לגמרי.
כל הלקחים הצפויים של ועדת וינוגרד לא ימחישו את הסיבות לכישלון במלחמה טוב יותר מהסיפור הזה. ימ"חים בלתי מאורגנים היו גם במלחמת ששת הימים. אספקה שלא הגיעה בזמן היתה גם במלחמת סיני. אלה דברים חשובים, אך לא בהם תלוי הניצחון. הניצחון תלוי בראש ובראשונה ברוח הלחימה. בזכות רוח הלחימה ניצחנו בעבר, ובגלל העדר רוח לחימה נכשלנו במלחמת לבנון השניה. איני מדבר על רוח הלחימה של הלוחמים והמפקדים הזוטרים, אלא בעיקר של הפיקוד הבכיר בצה"ל ובדרג המדיני.
צה"ל ניצח במלחמות בזכות החתירה למגע, הדבקות במשימה, הנכונות להקרבה, הנחישות לנצח. אלה חסרו לנו במלחמה האחרונה, והעדרם הוא הגורם לכישלון. מדוע הממשלה והפיקוד הבכיר נמנעו מלבצע את התכניות לפעולה קרקעית גדולה שהיתה שמה קץ לירי הקטיושות על יישובי הצפון? מדוע נוח היה לצה"ל לאמץ קונספציה מופרכת אודות היכולת לנצח במלחמה סטרילית, המתבססת על מטוסי חיל האוויר ועל ירי בלתי מוגבל של ארטילריה? הקונספציה הזאת אינה נובעת רק ממקסם שווא טכנולוגי, אלא בעיקר מהלך רוח של פחד ממלחמה. אולם אי אפשר לנצח במלחמה בלי להלחם. אי אפשר להלחם ללא נכונות לשלם את מחיר הלחימה. וכשלא מוכנים לשלם את מחיר הלחימה, משלמים בסופו של חשבון מחיר יקר יותר – כישלון במלחמה, מכה לכושר ההרתעה שעלולה להביא למלחמה קשה יותר בעתיד, חוסר יכולת להגן על העורף ותוצאות חמורות של הרג אזרחים רבים, הרס בתים ונטישה המונית של כל צפון המדינה. הפחד להלחם וההתבססות על מלחמת מטוסים וארטילריה, פוגעת גם במוסר הלחימה ובטוהר הנשק ומביאה לפגיעות קשות ומיותרות באוכלוסיה בלתי לוחמת של האויב. ובסופו של דבר גם מחיר הדמים של צה"ל היה כבד.
צה"ל ניצח במלחמות אויב חזק הרבה יותר מארגון הטרור הקטן אותו לא הצלחנו להביס, בזכות הרוח. צה"ל היה צבאה של חברה שחונכה על "אנחנו מגש הכסף / עליו לך ניתנה מדינת היהודים" של אלתרמן. חברה שחונכה על שירו של אלתרמן "הנה תמו יום קרב וערבו" ובו שורות כמו "ויספר לה [לאמו השכולה של שאול המלך א.ה.] יום קרב וערבו / איך המלך נפל על חרבו // אז אמרה לו לנער: הס / את רגלי אימהות יכס / אבל שבע יקום העם / אם עלי אדמתו יובס // את המלך פקד הדין / אך יורש לו יקום עד עת / כי עלי אדמתו השעין / את חרבו שעליה מת". לא היה זה פולחן המוות, חלילה. היהדות מקדשת את החיים. חפץ החיים היה מרכיב מרכזי בחיי החברה הישראלית אז לא פחות ואולי יותר מאשר היום. אבל הנכונות למסירות נפש כדי לקיים את המדינה, את החברה, היתה ערך מכונן, שבזכותו המדינה קיימת.
איך ינצח צבאה של חברה השרה "כי מה שאידאל היום – מחר כך יסתבר / היה טעות ואז יצוץ פה אידאל אחר / חזון מולדת גאולה מילים שוות זהב / אך לא שוות את אלה שנופלים בשדה הקרב // כי החיים ניתנו כדי לחיות טיפה / ולא לרוץ כמו אידיוט אל העולם הבא" (יוסי בנאי, "למות למען רעיון").
אהוד מנור הציג פעם את המהפך הזה בפרודיה המבריקה "מחרתיים": "בלב חושש מאוד, ביד רועדת / ברגל חלשה, כמעט מועדת / ללא חלום בראש מורכן, בגוף תשוש / אנחנו זוחלים לעבר הייאוש // פנינו אל השמש השוקעת / נפשנו מתקווה גדולה נוקעת / לקול תרועת החצוצרות הישנות / אנחנו מאבדים את כל העשתונות // יחד בגרון ניחר / נזמר רק לא מחר / מן המטרה ברחנו / אחרונים תמיד אנחנו // ואת המגינה הזאת / אפשר להפסיק".
אבל את המנגינה אסור להפסיק. וכיוון שמוכרחים להמשיך לנגן, יש לחזור לרוח שיצרה את המנגינה הזאת. והליבה של הרוח הזו, היא האמונה בצדקת הציונות. וכבר הזהיר אלתרמן: "אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו / אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושיה עצה לו / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק".
* "שישי בגולן", "נקודה"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
