הבלוג של אורי הייטנר

בשבוע שלאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשס"ה, לפני שנתיים בדיוק, הלך לעולמו יהושע אייזן, אבא של ג'וד נקש, חברת קיבוץ אורטל. טרם מותו, זכה יהושע להכיר ולפגוש את בני משפחתו, שלא ידע על קיומם.

את הראיון קיימתי עם יהושע והמשפחה חודשים אחדים לפני מותו. יהושע קרא את הראיון, שריגש אותו מאוד.

****

מוצאי שבת, ערב חנוכה תשס"ה. הטלפון מצלצל בבית משפחת אייזן בחיפה, בית הוריה של ג'וד נקש. יהושע, אבא של ג'וד מרים את הטלפון. בצד השני, קול לא מוכר של אישה, בעלת מבטא רוסי. "זאת משפחת אייזן?" – "כן". – "יהושע?" – "כן". "קוראים לי אידה. בבית קראו לנו אייזן. אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות". – "בסדר" (יהושע: "מה כבר יכול להיות?").

"במשפחה שלך הייתם ארבעה אחים וארבע אחיות? ... אבא שלך היה אופה? ..." ועוד ועוד שאלות שהתשובה על כולם חיובית. 

יהושע: "אידה סיפרה שהיא הבת של אחי. בבית קראו לו אידל. בפולנית קראו לו יורק. ברוסיה קראו לו יורה. שמו העברי – יהודה. מאז 1940 ידעתי שאחי מת. הוא היה האח השלישי. אני הייתי בן הזקונים. הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים. שאלתי אותה: 'מה המקצוע שלו?' והיא ענתה לי 'ספר'. היינו משפחה של אופים, אבל העבודה דרשה כוח רב, ויורק היה רזה וחלש, ולכן אבא שלח אותו ללמוד מקצוע מתאים. הוא היה ספר. לא ידעתי שהוא נשאר בחיים. ידענו שהוא ברח מגטו ורשה ולא שמענו ממנו עוד".

יהושע הוא ניצול גטו ורשה. הוא איבד בגטו את כל משפחתו. מאז 1940 הוא היה לבד, ללא ההורים וללא אחים. בשנת 1948 הוא עלה לבדו ארצה. היה בטוח שהוא היחיד שנשאר בחיים. בכל זאת, החל לחפש קרובים. יהושע שרת בחיל הים, בנמל חיפה. "בכל יום באו אוניות עם עולים. בכל יום רצתי לאוניה וחיכיתי, אולי יגיע קרוב משפחה. איש לא הגיע".

ב-1955 מילא יהושע דפי עדות ב"יד ושם" וכתב מכתב לוועד הקהילה היהודית בפולין. כך התברר לו שנשאר לו אח אחד בחיים, שלמה. מאז ועד ערב חנוכה, הוא ידע שמכל משפחתו ניצלו רק שלמה והוא. שלמה, שחי בשבדיה שנים רבות, נפטר לא מזמן.

נחזור לשיחת הטלפון של מוצ"ש. יהושע שמע את הפרטים. הכל התאים. כשהוא שמע

שהאח היה ספר, הוא הבין – זהו זה. "אם זה ככה, בואי אליי מיד ותביאי תמונות".

מה הרגשת?

אני יושב עם כל משפחת אייזן המורחבת, בביקורה הראשון אצל ג'וד, באורטל. יהושע אינו עוצר את דמעותיו וכולנו נרגשים איתו מאוד. "אני לא יכול לתאר במילים את ההתרגשות". חיה, אשתו: "לא היה עם מי לדבר".

"אידה הגיעה. ראיתי את התמונות. אין שום ספק. מאז, 'אין לי ראש'. אני לא ישן. בשבוע שעבר התאשפזתי. כל כך מרגש!"

אידה, בת 56, תושבת נצרת עלית, מורה לאנגלית, נשואה ואם לשניים. אידה נולדה וגדלה בבריה"מ, בהרי אוראל. כל חייה ידעה שאביה איבד את כל משפחתו בגטו ורשה, והוא השריד היחיד שנשאר בחיים. ההורים ושבעת האחים והאחיות, כולם ניספו בשואה. "אבא שלי גויס לבטליון העבודה והגיע לבריה"מ, להרי אוראל, לעיר צבאית תעשייתית, 'העיר האסורה', וכך ניצל. גדלנו עם הסיפורים על המשפחה של אבא. הוריי ניסו במשך שנים למצוא קרובי משפחה ניצולים, באמצעות הצלב האדום, והתברר להם שאין עוד ניצולים. כל חיינו ידענו שמצד אבא אין לנו משפחה".

אידה נקראת ע"ש סבתה, אמא של אביה, אידס - יהודית. ג'וד ואידה נקראות על שמה של אותה סבתא, סבתא יהודית - אידס.

יהודה-אידל-יורק-יורה, אח של יהושע, אבא של אידה, דוד של ג'וד, חי כל חייו בידיעה שהוא השריד היחיד ממשפחתו. הוא נפטר בשנת 1989. בשנת 1990, עם פתיחת שערי בריה"מ, עלתה המשפחה ארצה. אידה ומשפחתה מתגוררת בנצרת עלית. אחותה לודה ומשפחתה מתגוררת בפ"ת. אחרי העליה התקשרה אידה לכמה משפחות אייזן שמצאה בספר הטלפונים. איש לא היה קרוב משפחה, והיא התייאשה.

פליקס, בנה בן ה-25 של אידה, עלה ארצה בגיל 9. הוא שמע על אתר האינטרנט החדש של "יד ושם" והחליט לנסות.

חשבת שיש סיכוי?

"האמת? כן. מאוד. היתה לי הרגשה חזקה מאוד. הנושא עניין אותי מאוד".

ממתי?

"מתמיד. מאז שאמא סיפרה לי את הסיפור. רציתי מאוד למצוא קרובי משפחה בישראל".

פליקס נכנס לאתר בערב שבת, ב-22:00. הוא נכנס לשם אייזן. עלו שמות רבים. ואז הוא שם לב לשם "אידס". הסבתא שעל שמה קרויה אמו. "נכנסתי, והיו כתובים כל הפרטים – 8 ילדים, הסבא אופה, בן אחד, יורק-יהודה היה ספר. לאט לאט ראיתי איך הפאזל מתמלא. התרגשתי מאוד. היה לי ברור שזה הם. שיש לנו משפחה בישראל, בחיפה".

פליקס מיהר לספר לאמו. אידה: "פליקס ניגש אליי, והחל לשאול שאלות על משפחתי. נכון שהיו 8 אחים? וכן הלאה וכן הלאה. פרט אחרי פרט. ואז הוא אמר לי: 'יש לך דוד בישראל'. לא האמנתי. אמרתי לו – 'זה שטויות. מאיפה אתה יודע? הוא הכניס אותי לחדרו והראה לי את האתר. הכל התאים. והיה השם של דוד יהושע. ואפילו מספר הטלפון.

קצת נרתעתי. פחדתי להתקשר. כל הלילה לא ישנתי. היססתי, האם להתקשר? פליקס לחץ ושיכנע אותי. סיפרתי לאחותי בפ"ת. היא פחדה להתקשר. בסוף, במוצ"ש, אחרי מספר דחיות, התקשרתי. ענה לי יהושע. שאלתי את השאלות. התרגשתי מאוד ושמעתי את ההתרגשות שלו. הוא אמר לי 'בואו מיד'. לקחנו כמה תמונות מהאלבום וטסנו, פליקס ואני.

קשה לי לתאר את ההתרגשות. כשראיתי את יהושע – ראיתי מיד את אבא שלי. הוא דומה לו מאוד, מהמבט הראשון. הוצאנו את התמונות ואת דף המחשב והתחלנו לדבר. עוד פרט ועוד פרט. הכל התאים. הצעתי: 'אולי נעשה בדיקת רקמות?'. יהושע השיב: 'אין צורך. זה 100%. אני מזהה את התמונות בוודאות. הפרטים מלאים ומדוייקים. הגיל מתאים".

נס חנוכה של משפחת אייזן. פתאום, אחרי 65 שנים, יש להם משפחה. אידה: "מאז, כל יום טלפון או פגישה. משפחה!!! כאילו להשלים את כל מה שהחסרנו כל השנים". יהושע: "הילדים של אידה ולודה קוראים לי סבא. יש לי חמישה נכדים חדשים".

עומר נקש: "באותה השבת היינו בחיפה, אצל סבא וסבתא. בדרך הביתה, התקשר אלינו ג'קי, אח של אמא, וסיפר את הסיפור. לא ממש הבנו מה קרה. הגענו הביתה ואמא התקשרה לסבא וסבתא".

ג'וד: "באותה השבת היינו בשוק טוטאלי. קשה לתפוס כזה דבר, אחרי נתק של 65 שנים, פתאום – מצאנו משפחה! רותם אמרה שעכשיו אנחנו צריכים לשנות את עבודות השורשים... דיברתי עם אידה בטלפון ומיד נוצרה כימיה אדירה. משהו חם, חזק. הזמינו אותנו לביתם. זו היתה חופשת חנוכה. הילדות היו בחופשה. נסענו לנצרת בהתרגשות עצומה. היה לנו רצון עז להיפגש. אידה חיכתה לנו במרפסת ונופפה לנו לשלום. היא ובעלה ירדו. התחבקנו בחיבוק אהבה חם שקשה לתאר אותו במילים. עלינו הביתה. פליקס אמר לנו בנימוס שלום. ראיתי אותו – ראיתי את אחי, ג'קי, לנגד עיניי. הערגה היתה כל כך חזקה. הם פתחו אלבומים. ראיתי את התמונות. אין שום צורך בבדיקת רקמות. ברור ב-100% שזו המשפחה. הם כל כך דומים. ישבנו שם המון שעות, יחד עם אחי ומשפחתו. נפרדנו, וכשהגענו הביתה התחלנו לעבד את החוויה. ואז נקש אמר לי: 'שמת לב איך פליקס דומה לג'קי?'

המפגש הבא היה בבר מצווה של בן אחותי, כעבור שבוע. כמובן שהם הוזמנו. שם פגשנו את האחות של אידה, לודה. ראיתי אותה. הדימיון שלה אליי ולבת דודתי הוא מדהים. מסתבר שלודה ואני נולדנו באותו יום!"

ללודה, חברה קתולית ברוסיה. היא סיפרה לה את הסיפור. החברה, בקור של 20 מעלות מתחת לאפס לקחה את אחיה, ונסעה מהלך שעת נסיעה לבית העלמין. אידה: "היא הניחה זר על הקבר של אבא וסיפרה לו את הסיפור".

* "שישי בגולן" (גיליון יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות)