הבלוג של אורי הייטנר

באמצע טקס יום השואה תשס"ו, בשלוחת "אביטל", כבה האור. הייתי על הבמה, בתחילת הצגתו של קטע דרמטי, בידי התיאטרון הקהילתי. הפסקת חשמל? קצר? הפקק קפץ? אני שחקן התיאטרון ועליי להישאר עם חבריי על הבמה? או מנהל המתנ"ס שצריך להיות עם איילת, מנהלת השלוחה ומארגנת הטקס, ולנסות למצוא מוצא? החל רחש לחש בקהל שהחל לאבד את סבלנותו. עוד מעט האנשים ייצאו והטקס יתפוצץ.

ולפתע, מן המושבים שבקצה האולם, מתחת לטריבונות, בהם ישבו חבריי לקולית, החלה להישמע שירה חרישית. "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם". ואט אט הצטרפה לשירה הסביבה הקרובה לקולית. "החול והים רשרוש של המים". ומעגל השירה התרחב עד שהדביק את הקהל כולו. " ברק השמים. תפילת האדם". ועוד פעם. ועוד פעם. ולאחר שהאור חזר, המשיך הקהל הנרגש לשיר את השיר פעם נוספת. ואז המשכנו בהצגה ובטקס כולו.

****

אילו היתה פוצחת הקולית בשיר אחר, ספק רב אם היה לכך אותו אפקט. מה יש בשיר הזה, שהעניק לו הילה המנונית כזו? ומה הפך את השיר הזה, שאין לו כל קשר לשואה, לסמל הזיכרון לשואה? (רק בשבועות האחרונים יצאה חוברת של החברה למתנ"סים ליום השואה, שהייתי שותף להפקתה, ושמה – "שלא יגמר לעולם").

השיר "הליכה לקיסריה" הוא בראש ובראשונה תפילה. את התכנסות "כל נדרינו" של אורטל בערב יום הכיפורים, אנו מסיימים מידי שנה בשירת התפילה הזאת. זו תפילה שנכתבה בידי חלוצה, קיבוצניקית צעירה, חילונית, ואולי משום כך היא גורמת להזדהות הן של דתיים והן של חילונים.

אין בתפילה זו קשר ישיר לשואה. הקשר הוא דמותה של חנה סנש, מחברת התפילה.

חנה סנש נולדה בבודפשט, הונגריה, בשנת 1921. בגיל 18 עלתה לבדה לארץ, למדה חקלאות בנהלל, והיתה בין מייסדי קיבוץ שדות ים, על חוף קיסריה. היא התבלטה מאוד כמנהיגה ונשאה בתפקידים מרכזיים בקיבוצה. שמה יצא אל מחוץ לקיבוץ, והיא היתה מוכרת כמנהיגה צעירה ברחבי התנועה. בהגיע הידיעות אודות השואה, היא חשה שתפקידה לחזור להונגריה ולסייע ליהודים שם. היא הצטרפה לקבוצת הצנחנים, והתאמנה למשימת הצניחה, שמטרתה לארגן את היהודים בבודפשט ולהעלותם ארצה. היא צנחה בין הפרטיזנים היוגוסלביים בקרואטיה וחצתה את הגבול להונגריה (השלטון ההונגרי שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית). היא נתפסה, כשעל גבה משדר, והועמדה למשפט בעוון בגידה וריגול. היא עברה עינויים קשים בכלא, אך לא נשברה (בניגוד למיתוס-האנטי- מיתוס שיש מי שטרחו להמציא בשנים האחרונות, בחוסר אחריות אופייני). בין השאר, אמה הוכנסה לתאה בכלא, ונאמר לה שאם לא תדבר, אמה תוצא להורג. גם אז שמרה על שתיקתה. כשחששה שלא תעמוד בעינויים, ניסתה להתאבד, אך שוביה הצילו את חייה, ולאחר מכן המשיכו בעינויים.

במשפטה כפרה באשמת הריגול ואמרה שמטרתה היתה להציל יהודים. היא נשאה נאום פוליטי בו השמיעה דברי קטגוריה קשים על השלטון ההונגרי המשתף פעולה עם הנאצים. היא נדונה למוות והוצאה להורג בידי כיתת יורים בשנת  1944, והיא בת 23.

אחד משיריה האחרונים, אותו כתבה בקרואטיה, סמוך לחציית הגבול, הוא "אשרי הגפרור". מן השיר הזה ניתן ללמוד, שספק אם חנה סנש האמינה בסיכויי הצלחתה של השליחות, אך היא האמינה במשמעות הדוגמה האישית שלה להצתת לבבות, וביכולתה לחנך ולחולל שינוי בעצם המעשה ובקרבן שהיא הקריבה. "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות / אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות /  אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד... / אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות".

את המסר הזה ניתן למצוא בקטע נוסף שכתבה: "יש כוכבים שאורם מגיע ארצה רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם. יש אנשים שזיו זיכרם מאיר רק כאשר הם אינם יותר בתוכנו. אורות אלה – המבהיקים בחשכת הלילה, הם שמראים לאדם את הדרך".

****

מה, מלבד העובדה שכתבה אותו חנה סנש, הופכת את "הליכה לקיסריה" להמנון המזוהה כל כך עם השואה, עם יום השואה, עם טקסי הזיכרון. ניתן היה להבין מעמד כזה ל"אשרי הגפרור", למשל, שנכתב בהקשר זה. את "הליכה לקיסריה" כתבה משוררת צעירה, חלוצה צעירה בקיבוץ צעיר, ההולכת לאורך חופה של קיסריה, מתענגת על החול והים, על הרשרוש של המים ועל ברק השמים, ומתפללת תפילת הודיה על הטוב שזכתה בו. זהו שיר שכולו אהבת החיים ואהבת העולם. מה הקשר בינו לבין התהום האפלה של השואה?

****

בסדר פסח, במדרש ל"ארמי אובד אבי" אנו מצטטים מתוך נבואתו של יחזקאל "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי. ואומר לך בדמיך חיי". הנערה עליה כותב יחזקאל משולה לעם ישראל. מתוך האסון והמצוקה של עם מתבוסס בדמו, הוא מקבל את המסר "בדמיך חיי" – לא להתייאש, לא לשקוע בתהומות הייאוש, לחיות, לאהוב את החיים, להאמין בחיים, להאמין בטוב, למרות הכל – להאמין באדם.

באותו טקס יום השואה, שרנו, חברי הקולית את שירה של נעמי שמר "בדמיך חיי", שנכתב בגל הפיגועים של ראשית האינתיפאדה השניה.

באבלו, אומר היהודי "קדיש", בו הוא מגדל ומקדש את שמו של האלוהים, את העולם שברא וכו'. זה אותו המסר – לא לשקוע באבל, אלא לראות גם באסון ובמצוקה את המכלול, את העולם על הטוב שבו. את טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל באורטל, אנו מסיימים מידי שנה בשירו של נתן זך "אני רוצה תמיד עיניים / כדי לראות את יפי העולם / ולהלל את היופי הזה / שאין בו דופי כלל".

דומני, שהסיבה לכך שתפילת האדם "הליכה לקיסריה", היתה להמנון המקושר כל כך לשואה, היא אותה תפיסה של "בדמייך חיי". מצד אחד, אותה משוררת תאוות חיים, המתפללת שהחול והים והיופי והאושר לא יגמרו לעולם, בוחרת בדרך שהיא יודעת שהסיכוי לחזור ממנה בחיים קלוש, כיוון שטעם החיים אינו רק החול והים, אלא יש צורך לצקת בהם משמעות, משמעות הגדולה מן החיים, משמעות שראוי גם להקריב בשמה ולמענה את החיים. ומצד שני, הליכתה של המשוררת אל אחיה בשואה לראות בסבלותיהם, להיות איתם ולנסות להציל יהודים או לכל הפחות להצית לבבות, מביאה אליהם, בתוך התופת בה הם נמצאים, גם את שירתה, את אהבת החיים שלה, את החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים. המסר שגם בתופת הזאת, יש אל מה להתגעגע, אל מה לערוג. יש לשם מה לחיות.

****

"תפילת האדם", כך סיימה חנה סנש את שירה, את תפילתה. בימי האפילה של השואה, חנה סנש חיפשה אדם. חיפשה את האדם.

"במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה / בין ימים סוערים של הדם / הנני מבעירה פנסי הקטן / לחפש, לחפש בן אדם / שלהבות השריפה מדעיכות פנסי / אור האש מסנוור את עיניי / איך אביט איך אראה, איך אדע, איך אכיר / כשהוא יעמוד לפני? / תן סימן, אלוהים, תן סימן על מצחו / כי באש, בדליקה ובדם / כן אכיר את הזיק הטהור, הנצחי / את אשר חיפשתיו, בן אדם" (חנה סנש).

* מידף - עלון קיבוץ אורטל