הבלוג של אורי הייטנר

האם הסיגריות כשרות לפסח?

בכתבות בעיתוני ערב פסח, צוטט פסק הלכה של הרב אלישיב, "גדול הפוסקים", האוסר עישון בפסח. למה? האיסור נומק באיזה הסבר מוזר, על פיו בדבק המדביק את הנייר המכסה את הטבק יש עמילן, שבמגע עם הרוק עלול לטפוח ואז הוא חמץ, או משהו כזה.

הפסק עצמו אינו מעניין ואינו חשוב. מה שחשוב הוא... מה מעסיק את "גדול הפוסקים"? באילו הבלותות הוא מטריד את מנוחתו ומנוחת דורשיו? ומה שחשוב יותר – כיצד מצטיירת הדת היהודית בעיני הציבור הרחב, לנוכח ההיחשפות לשטויות הללו? ואיזה נזק חמור גורמים רבנים כמותו, העוסקים בהבלים כאלה, למעמדה של היהדות בקרב היהודים? הרי הפסק הזה דומה יותר לסאטירה על פסקי ההלכה מאשר לאמירה רצינית של אדם רציני.

הדברים האלה מרגיזים כל כך, דווקא כיוון שיש מקום לאמירה יהודית אודות כשרותן של הסיגריות.

האם עישון סיגריות מתיישב עם ציווי מוחלט כמו "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד"? האם לאנשי הלכה יש מה לומר על עישון הסיגריות, בחינת "ובחרת בחיים"? האם לתורת חיים יש אמירה על המנהג המגונה של עישון, המסכן באופן ודאי את חיי המעשן, הפוגע בבריאותו של המעשן, הפוגע בבריאותם של בלתי מעשנים המצויים במחיצת המעשן ומסכן את חייהם, הפוגע קשות באיכות הסביבה? מתוך המשמעות הזאת, ראוי היה שגדולי הדור יפסקו שהעישון הוא טריפה, מחמת פיקוח נפש. ראוי היה שיפסקו דין רודף על הסיגריה, המחייב להשמיד אותה כדי להינצל מפגיעתה הרעה.

אולם גדולי הרבנים אינם עוסקים בכך. הם עוסקים בסוגיות כשרות מגוחכות כמו טפיחת העמילן בדבק, ולא בסוגיות של ערך החיים. הם עוסקים בהתנגדות מוזרה ותמהונית לנתיחת גופות, באיסור בניה ופיתוח של אזורים שמתחתיהם אולי מתפוררות עצמות בנות אלפי שנים שאיש אינו יודע של מי הם ואיש אינו אבל עליהם. זאת, במקום לעסוק במלחמה בתאונות הדרכים, למשל. או בעישון.

יש גם מה לומר על הסיגריות בהקשר של פסח. פסח הוא חג החירות. בפסח אנו חוגגים את יציאתנו מעבדות לחירות. בפסח אנו עוסקים באהבת החירות ושנאת העבדות. ומאחר שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, יש מקום לעיסוק בעבדות של ימינו, וכל אחד – בעבדות שלו. ואין ספק שאחת העבדויות הקשות ביותר היא ההתמכרויות לסמים שונים, ובהם האלכוהול והסיגריות. האם הסיגריות כשרות לפסח? פסח עשוי להיות הזדמנות למסע הסברה וחינוך ליציאה מהשעבוד לעישון לגאולה מן הסיגריות. אדרבא, אם היה פוסק הרב אלישיב שהעישון אסור בפסח, כביטוי לשנאת העבדות וכאמצעי חינוכי לצאת נגד העישון, הוא היה תורם תרומה חשובה לאנושות.

וכבר דרש ברי סחרוף: "כי כולנו עבדים אפילו / שיש לנו כזה כאילו / פותחים פה גדול / ומחכים לעונג הבא / כולנו מכורים של מישהו / שמבקש עכשיו תרגישו / פותחים פה גדול / ומחכים למנה הבאה" (ברי סחרוף, "עבדים"). והרי ניתן לשלול את העישון גם כעבודה זרה.

אבל הדברים הללו אינם משמעותיים, כנראה, ביהדות נוסח אלישיב. לא המהות המוסרית והערכית של היהדות מעסיקה אותו, אלא הפולחן. נביאי ישראל סלדו מהדת בתקופתם, שהתמקדה בפולחן. הם ניסו להשתית את היהדות על הצדק החברתי ועל היחס לזולת.

"שמעו דבר ה' קציני סדום, האזינו תורת אלוהינו עם עמורה. למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'. שבעתי עולות אילים וחלב מראים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו לראות פני, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שווא, קטורת תועבה היא לי. חודש ושבת קרוא מקרא, לא אוכל אוון ועצרה. חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח, נלאיתי נשוא. ובפרשכם כפיכם אעלים עיניי מכם. גם כי תרבו תפילה, אינני שומע. ידיכם דמים מלאו. רחצו היזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרעה. למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יום, ריבו אלמנה" (ישעיהו א', י"א-י"ח).

* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי  www.bsh.co.il