במאמרו "ארמי אובד (?) אבי" (ספרות "ידיעות אחרונות", ערב שביעי של פסח) מזכיר זאב ספראי את המחלוקת בין רבי עקיבא לרבן גמליאל הנשיא בנוגע לסדר הפסח. למיטב הכרתי, סלע המחלוקת בין שני הענקים הללו היה שונה מזה שהציג ספראי.
על פי ספראי המחלוקת היא תהליכית בעיקרה – האם הסדר ינוהל באופן של לימוד האגדה והמדרש, הקל והשווה לכל נפש, כגרסת רבי עקיבא, או באופן של לימוד הלכתי אליטיסטי, כגרסת רבן גמליאל.
אולם המחלוקת העיקרית אינה תהליכית אלא תוכנית – מהי מטרת הסדר ומה אמור להיות תוכנו של הסדר. בעוד רבי עקיבא דגל בסדר שיתמקד בסיפור יציאת מצרים, רבן גמליאל רצה בסדר שיתמקד בלימוד הלכות הפסח.
בהגדה של פסח מופיע "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". באותה התכנסות של גדולי הדור אצל רבי עקיבא בבני ברק, בולט בהעדרו רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין.
אולם בתוספתא (פסחים י', י"ב) מופיע רבן גמליאל בסיפור דומה מאוד: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד, והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קריאת הגבר, הגביהו מלפניהן ונועדו והלכו להן לבית המדרש".
בעוד רבי עקיבא וחבריו עסקו כל הלילה בסיפור יציאת מצרים, עסקו רבן גמליאל וחבריו בהלכות הפסח. סיפור יציאת מצרים, הוא סיפור יציאת ישראל מעבדות לחירות, מהגולה לא"י, דיבור על משמעות יציאת מצרים בכל דור ודור. על פי המסורת, רבי עקיבא וחבריו תכננו באותו לילה את מרד בר כוכבא, כלומר זה היה בעיניהם הביטוי האקטואלי לתקופתם של "לספר ביציאת מצרים", והרי לא בכדי לא נאמר לספר על יציאת מצרים, אלא "ביציאת מצרים", כלומר במשמעות של יציאת מצרים והשלכותיה לכל דור ודור.
סיפור הלכות הפסח, הוא סיפור ושיחזור מתכונת חגיגת הפסח בימים שבית המקדש היה קיים – זבח הפסח, סדר הקורבנות וכד'. מטרת הסדר, אליבא דרבן גמליאל וחבריו, היא לשמר בתודעת העם את בית המקדש והמנהגים שקוימו בו. זה אמור היה להיות התחליף להקרבת קורבן הפסח, כאשר אי אפשר לקיימו בפועל, בשל חורבן הבית.
ניתן לומר כפרפרזה ל"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ולשם כך נועד הסדר, שעל פי שיטתו של רבן גמליאל בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא הקריב את קרבן הפסח בבית המקדש, ולשם כך נועד הסדר.
אין ספק שהמגמה של רבי עקיבא היא המגמה המנצחת, וליל הסדר – רובו ככולו מיועד לסיפור יציאת מצרים. עם זאת, גם מגמתו של רבן גמליאל מצאה בו ביטוי, שהלך ופחת עם הדורות. בראשית התקופה נאכל צלי – תחליף ותזכורת לקורבן הפסח, ולכן אחת הקושיות במשנה (פסחים י', ד') היא "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי". במשך הדורות הוצא מסדר הפסח מנהג אכילת בשר הצלי, ולכן קושיה זו הוחלפה ב"בין יושבין ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין".
עם זאת, נותרו בהגדה תזכורות של הלכות הפסח, כמו הזרוע (המסמלת את קורבן הפסח) והביצה הקשה (המסמלת את קורבן חגיגה), ודבריו של רבן גמליאל, המבטאים הלכה למעשה את תפיסתו לפיה נושאו צריך להיות עיסוק בהלכות הפסח: "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה ומרור".
ספראי טוען שהכרעה להדגיש את האגדה והמדרש היא זו שהעניקה להגדה של פסח את הפופולריות והתפוצה. אני מסכים עם טענתו, אך אני סבור שההכרעה לעסוק בסדר פסח בסיפור יציאת מצרים, ולא בהלכות הפסח, היא גורם שהשפיע יותר על שרידותו של סדר הפסח לאורך שנות הגלות ועל הפופולריות והתפוצה שלו.
* ספרות - "ידיעות אחרונות"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
