הבלוג של אורי הייטנר

שנה למותו של יוסי בנאי

באחד הטובים במערכוניו, מופתע יוסי בנאי מביקור בלתי צפוי. קולו של שייקה לוי מהדהד בדמותו של המלאך רחמים אנג'ל, שבא לקחת אותו למרום, או בלשונו "יותר למעלה ממה שלמעלה יכול להיות למעלה". בנאי מנסה להתחמק, מבקש "ברירת קנס", מזכיר שקנה פיס ("לפחות תחכו עד יום חמישי"). המלאך מבהיר לו, שזקוקים לו למעלה לתפקיד המלט בהפקת ענק עם הגדולים בשחקני הקולנוע בעולם, שהלכו לעולמם. קשה לעמוד בפיתוי, אך בנאי מסרב. "להיות או לא להיות זו שאלה גדולה. אבל אם להיות המלט או לא להיות, אני מעדיף לא להיות המלט ולהיות".

לאחר מערכון זה הוא שר את "יש כאלה שאומרים" אותו כתב בעצמו והלחין מוני אמירליו. שיר שכולו אהבת החיים. "כן יש כאלה שאומרים / שהחיים פה לא חיים / שבעולם הבא, רק שם/  נתחיל לחיות כמו בני אדם / שפה למטה זה נורא / יותר מסדום ועמורה / שזה עולם בלי תקנה / בלי ערכים ואמונה // אך כשנמות כך מבטיחים / נהיה כולנו מלאכים / ועם כנפיים מזהב / נעוף מעל שבילי חלב / ושם נהיה קרובים כל כך / אל הקדושים מהתנ"ך / וכל הצדיקים כולם / יהיו איתנו עד עולם // כל זה נכון אולי, אבל אני רוצה עוד קצת לחיות / למות פתאום פשוט חבל, גם לא הספקתי כלום לעשות / אני מאמין לחכמים שבשמים טוב יותר / אך לי למטה די נעים, אני רוצה פה להישאר".

לפני שנה, שוב נקרא יוסי בנאי להפקה של מעלה. רציונליסטים ככל שנהיה, כבר קשה להתעלם ממקבץ האמנים שהסתלקו מאיתנו בשלוש השנים האחרונות. אולי באמת המפיק האגדי פשנל זימן אחרי מותו את מיטב הכישרונות עבור הפקת ענק. הרשימה ארוכה ומרשימה – נעמי שמר ואהוד מנור, אריק לביא ועוזי חיטמן, נתן יונתן ודליה רביקוביץ', אפרים קישון ושושנה דמארי, יוסי בנאי ועלי מוהר.

****

יוסי בנאי הציג את המערכון הנ"ל בתכנית היחיד שלו "אני וסימון ומואיז הקטן" (בשנים 1980-1981). בעיניי, מופע זה הוא גולת הכותרת של הקריירה שלו. במופע זה הוא התגלה במלוא גאוניותו כיוצר וכמבצע, כמחזאי וכמשורר, כשחקן וכזמר. הוא הופיע במערכונים כמו "שלום אמונים וגוש עכשיו", במערכון בו הוא מבקר אצל ד"ר שלופטנישט ומתלונן על בעיות השינה שלו לאחר ששכניו המראקאס והקסטנייטאס התאהבו, עזבו את הבית וכעת הוא אינו יכול עוד להרדם ללא נגינתם שכל כך הפריעה לו לישון, במערכון על שיר האהבה הלירי שהוא שולח במברק לאהובתו ונענה בקולה המתכתי המנוכר של המברקנית רבקה מיכאלי ועוד. הוא שר את "אני וסימון ומואיז הקטן", "על הדבש ועל העוקץ", "יש כאלה שאומרים", "אני שר להעביר את הזמן", "אברם אברם", "מרוב אהבה", "לא אבקש את ידך", "אהבת עשרים השנה" ועוד ועוד.

באותם ימים, במקביל להופעתו, הופיעה שלישיית "הגשש החיוור" בתכנית החמישית והאחרונה אותה כתב וביים יוסי בנאי, ובעיניי, בתכנית הטובה ביותר שלהם בכל הזמנים – "קרקר נגד קרקר", עם מערכונים נפלאים כמו "קרקר נגד קרקר", "שירים ושערים", "ארץ משגעת" ועוד.

המפיק של בנאי ושל הגששים, פשנל, רכש באותה תקופה את קולנוע "רמה" בר"ג והפך אותו ל"תיאטרון דשא". שם צפיתי בשני המופעים הללו (את "אני וסימון" ראיתי פעמים אחדות). חברתי באותם ימים התגוררה בסמוך ל"רמה", וכך יכולתי לשמוע מביתה את החזרות ובכל ערב את המופעים.

האהבה שלי ליוסי בנאי היא משחר ילדותי. כילד קטן, בגיל הגן, היו לי שלושה תקליטים אותם שמעתי שוב ושוב, פעמים רבות ביום, מידי יום. האחד הוא "עוץ לי גוץ לי". שניים נוספים היו בקולו של יוסי בנאי – "מקס ומוריץ" ותקליט נוסף שבצדו האחד סיפורי הרשלה מאוסטרופול ובצדו השני "חכמי חלם". עד היום אני יכול לדקלם בעל פה רבים מהקטעים הנ"ל. "הה, כמה שהם היו חכמים..." קינח בנאי, באנחה, כל סיפור על חכמי חלם. עד היום, כשאני קורא לילדיי את "מקס ומוריץ", למעשה אני קורא את קריאתו של יוסי בנאי את הסיפורים. הסיפורים "מסתפרים" מפי כמו בגירסא דינקותא שלי, באינטונציה, בנגינה ובסגנון של יוסי בנאי.

אני אוהב את הסיפורים והשירים על ילדותו בירושלים, את השאנסונים הצרפתיים שלו, את המערכונים שלו מפיו או מפי "הגשש החיוור", להם האזנתי בילדותי מידי שבת בבוקר. את המערכון שלו עם יונה עטרי ואבנר חזקיהו (שהוקלט, אולי, עוד לפני שנולדתי) על ישיבת מערכת עיתון ספרותי בו הם משמיעים פרודיות על השירה האבסטרקטית המודרנית, בטקסטים כמו "הפינה משתלחנת מולי ושותקת / היא מבקשת שקט" או "השילק שנדם בשולי הזליף / עת מילמול השעון"... (דומני שניסים אלוני כתב את המערכון). את המעיין הבלתי נדלה של מטבעות הלשון פרי יצירתו, השפה "הגששית" שהיתה לחלק בלתי נפרד מן השפה העברית. את השפה שלו וההגיה המדוייקת שלו. את הקריינות שלו, מ"מקס ומוריץ" דרך "עמוד האש", ועד הדיסקים האחרונים בהם קרא משירת אלתרמן ואת ספר תהילים. אמן ענק!

****

"מפגשיר" היא תכנית מצויינת בערוץ 24 (ערוץ המוסיקה הישראלית), המפגישה שני אמנים הבאים מרקע שונה לגמרי, והם יוצרים יחד שיר חדש. המפגש המרענן והמעשיר הזה יוצר תוצאות נפלאות. התכנית מתעדת את תהליך היצירה המשותף. תכנית זו גישרה על פער הדורות בין גידי גוב ורונה קינן, שיצרו יחד את "הריקוד של הלב", על הרקע התרבותי השונה של יהודית רביץ ואהובה עוזרי ועוד.

בערב שבועות תעדה התכנית את יצירת השיר "תרנגול כפרות", במפגש בין יוסי בנאי למיכה שטרית. בנאי כתב את המילים ושטרית את הלחן. היתה זו היצירה האחרונה של יוסי בנאי. הקליפ הסופי צולם והוקלט שמונה ימים לפני מותו. מלכתחילה נועדה התכנית להיות משודרת ערב החג. מותו של בנאי שינה את משמעות התכנית – שהיתה למעין רקוויאם ליוסי בנאי. קשה לי לתאר את התרגשותי שעה שצפיתי בה.

יוסי בנאי כבר היה חולה מאוד. הוא נראה רע. אך למעט המראה החיצוני, אי אפשר להאמין שמדובר באדם שימיו ספורים. אותו הקסם השופע ממנו, אותה נוכחות בימתית חד פעמית, אותה מימיקה ייחודית, אותו קול מיוחד, אותה יצירתיות, אותו הומור.

"כל החיים אני שר שיר אחד, כמו שאני אוהב אישה אחת. גם אם לא תמיד זו אותה אישה. בכל פעם המילים הן אחרות, אבל השיר הוא אותו שיר". כך, במשפט אחד, יוסי בנאי סיכם את תמצית ישותו.

בסתיו תמיד בסתיו בשקט ודממה / יוצאים זכרונותיי על גב ענן קטן / והם שטים להם מעל האדמה / כדי להתבשם מכל נופי הזמן // וכמו תמיד בסתיו אני נפרד בצער / מקיץ שעכשיו רואים את קצה סופו / ובין עלים צמאים אני עומד כמו נער / ממתין בסקרנות לחורף שיבוא // אני זוכר תרנגול כפרות / ציפור קטנה על גג / מלאכים מטיילים על קירות / מפה לבנה בכל חג // בסתיו תמיד בסתיו חוזרים אליי קולות / שעם הזמן חלפו אבדו כבר ואינם / והם נושאים איתם זמירות חג ותפילות / והם נושאים איתם עולם שנעלם // אבל עמוק בלב נפשי תמיד חוזרת / אל דוכנים של שוק וממתקי סוכר / רומנסות רחוקות שאריות מסורת / וערמונים של אש בטעם חורף קר // בסתיו תמיד בסתיו אבי חוזר בשקט / מארץ הדממה כולו מאיר פנים / והוא מביט אליי ונשמתו שותקת / ושוב עושה דרכו אל קץ כל הימים // ענן כחול הלב ורוח בו נושבת / מכל עלה צמא קוראים אלי רוחות / אני רואה אחים ומשפחה אוהבת / ועיר ילדות קטנה כולה שק אנחות // אני זוכר תרנגול כפרות / ציפור קטנה על גג / מלאכים מטיילים על קירות / מפה לבנה בכל חג.

****

את שירו "ענבלים" מסיים נתן אלתרמן במילים "להביט לא אחדל / ולנשום לא אחדל / ואמות // ואוסיף ללכת". ואכן, שלושה עשורים וחצי אחרי מותו, הוא ממשיך ללכת. זו גדולתו של אמן. אמן גדול לעולם אינו מת. גם אם הוא מת בגופו, יצירתו ממשיכה לחיות אחריו ובזכותה הוא ממשיך לחיות בלב האנשים.

אמנים רבים נפטרו בשנים האחרונות, אך יצירתם ממשיכה להיות חלק מן התרבות שלנו. אין לי ספק, שגם יצירתו של יוסי בנאי תמשיך לחיות.

יהי זכרו ברוך!

                                                                 (מבוסס על מאמרים שכתבתי אשתקד, לאחר מותו של יוסי בנאי)

*" "שישי בגולן