הבלוג של אורי הייטנר

החלטתו של בית המשפט העליון שלא לחייב את ועדת וינוגרד לפעול בניגוד לשיקול דעתה המקצועי, התקבלה באנחת רווחה של  מי שהדמוקרטיה הישראלית ובעיקר מעמד בית המשפט יקרים לו.

עד לפני שנים אחדות, מעמד בית המשפט העליון היה מעל לכל ויכוח בחברה הישראלית. בית המשפט נתפס, בדין, כמבצר הצדק בישראל. האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק, וניסיונו בית המשפט לשנות את כללי המשחק הציבוריים, להתערב שלא לצורך בהחלטות הרשויות המחוקקת והמבצעת, ולפסוק הלכות בסוגיות פוליטיות מובהקות, שחק מאוד את מעמדו. אילו החליט בית המשפט להפריע לוועדת החקירה בעבודתה, הפגיעה במעמדו היתה קשה מאוד, וכך גם הפגיעה בדמוקרטיה.

בית המשפט העליון נדרש להכריע בדילמה בין שני צרכים. מצד אחד, הצורך לחקור ביסודיות את מלחמת לבנון השניה. מצד שני, מתן סיפוק ליצרי מציצנות, תאוות עריפת ראשים, ובעיקר – תאוות פרסום חסרת רסן של זהבה גלאון. התאוות הללו, וחוסר היכולת לדחות את הסיפוק מהן, נעטפו במנטרה פופוליסטית של "זכות הציבור לדעת".

מלחמת לבנון השניה היתה הכישלון הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. בניגוד למלחמת יום הכיפורים, שבה מתוך תנאי הפתיחה הקשים ומתוך המחדל וההפתעה, התאושש צה"ל והביא לניצחון גדול, במלחמה זו צה"ל הגדול לא הצליח לנצח ארגון טרור קטן ואפילו לא להקטין את ירי הקטיושות. מלחמת לבנון השניה היתה צודקת מאין כמותה, אולם כל מטרותיה לא הושגו. הלקח הפוליטי מהכישלון, מחייב התפטרותם של העומדים בראש והאחראים לכישלון. האחראים לכישלון הם מי שהיו מתהדרים באחריות להצלחה, אילו היתה, ונבנים ממנה – ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל.

אבל הדחה בלבד אינה יכולה לתקן את הקלקול הגדול. כדי לתקן, יש לחקור לעומק וללמוד לעומק מה קרה, למה זה קרה ואיך זה קרה. לשם כך יש צורך בוועדת חקירה רצינית. לשם כך אין צורך בטריבונל, אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית כיוון שאין זו סוגיה משפטית, וגם לא נכון היה להעמיד בראשה שופט. האלוף עברי שהועמד בראשה בתחילה ראוי מאוד לתפקיד, ופסילתו בטענת "ניגוד אינטרסים", כביכול, היתה פרי הבאושים של התייחסות לחקירה כאל טריבונל משפטי. הרכב הוועדה, הוא הרכב מצויין, רציני ביותר וכל מי שנגע בעבודת הוועדה התרשם מאוד מרצינות עבודתה.

אין זה תפקידה של הוועדה לערוף ראשים. אין זה מתפקידה להגיע למסקנות הציבוריות והפוליטיות. תפקידה לחקור את האמת, לנתח את הכשלים לעומקם ולהפיק את הלקחים הדרושים כדי להביא לשינוי.

כדי שתגיע לכך, יש לאפשר לה לעבוד ברצינות, ביסודיות, לא לעין התקשורת, לא בתוך חלון ראווה, ללא שעוני עצר ובאופן נקי מלחצים פופוליסטיים. ראוי היה שבית המשפט ידחה את העתירות הללו על הסף ולא יתערב כלל בדרכי החקירה של הוועדה. על בית המשפט היה להעמיד את גלאון במקומה, ולהציע לה להירגע ולהתאפק.

הופתעתי מאוד מהריסון העצמי שבו נקט בית המשפט בהחלטתו. מהתנהלותו עד כה, הערכתי שתתקבל החלטה הפוכה (שהיתה מחייבת את ועדת וינוגרד להתפטר, שכן אם אין נותנים לה לבצע את תפקידה, אין טעם שתעשה את מלאכתה פלסתר).

התנהלותו התמוהה של ביהמ"ש העליון החלה כבר בעתירות נגד הקמת ועדה ממשלתית ולא ממלכתית. על פי החוק, החלטה על הקמת ועדת חקירה הינה פררוגטיבה מוחלטת של הממשלה. הציבור יכול למחות נגד החלטתה ולהיאבק נגדה, אך לבית המשפט אסור שתהיה כל אמירה בנושא זה. משמעות שלטון החוק, היא שגם בית המשפט כפוף לחוק. אין לבית המשפט סמכות לבטל החלטת ממשלה חוקית לעילא ולעילא. היה עליו לפסול על הסף את העתירות. במקרה זה, אף היה עליו לפסול עצמו מלדון בנושא בשל חשש לניגוד עניינים, שהרי ועדת חקירה ממלכתית מורכבת בידי נשיאת בית המשפט.

בית המשפט לא דחה על הסף את העתירות, אלא אף דן בהן בהרכב מיוחד של שבעה שופטים. אמנם בית המשפט לא כפה הקמת ו' חקירה ממלכתית, אולם ההחלטה התקבלה ברוב דחוק ונדיר של 4:3, כשגם שופטי הרוב נזפו בממשלה על שקיבלה החלטה שגויה.

בית המשפט המשיך בהתערבותו הבלתי נסבלת בקבלת העתירה של ח"כ גלאון ובחיוב הראשוני של הוועדה לפרסם את העדויות. בהמשך, ניהל בית המשפט התכתשות מביכה ובלתי נסבלת עם הוועדה. גם בהחלטתו הסופית, לא לכפות פרסום מוקדם של העדויות, השמיע בג"ץ הערות חמורות נגד התנהגות הוועדה, והתערב בנושא לא לו, כשחייב אותה לפרסם את העדויות בתוך שבועיים מפרסום דו"ח הביניים.

החלטתו המפתיעה של בית המשפט, החזירה קצת שפיות למחול השדים המיותר וההרסני, אותו חוללה זהבה גלאון ובית המשפט עצמו הצטרף אליו. יש לקוות שהריסון העצמי שגילה, הוא ראשיתו של חשבון נפש של בית המשפט העליון.

 "הקיבוץ"