הבלוג של אורי הייטנר

‏21.04.2007

‏ג' אייר תשס"ז

לאדם ברוך,

שבת שלום!

קראתי בעיון את דבריך אודות איום ההתפטרות של חברי ועדת וינוגרד, ובעניין זה עמדתי הפוכה לשלך. לדעתי, אילו חייב בג"ץ את חברי הוועדה לנהוג בניגוד לשיקול דעתם המקצועי, יושרתם היתה מחייבת אותם להתפטר.

אלו חלופות עמדו בפניהם, במקרה כזה? החלופה האחת היא להפר את פסיקת הבג"ץ. אפשרות זו אינה עולה על הדעת, אף שמדובר בנושא בלתי בג"יץ בעליל, שבית המשפט כלל לא היה צריך לעסוק בו, ושעצם התערבותו בו היא פגיעה בדמוקרטיה. החלופה השניה, היא לפעול בניגוד לאמונתם, לשיקול דעתם ולמקצועיותם, במילוי חלטת ביהמ"ש. בכך היו מפרים את אמון הציבור, הסומך על כך שיפעלו על פי מצפונם, ללא משוא פנים ובלי לתת לרעשים פוליטיים ואחרים להשפיע על מלאכתם. מול שתי האפשרויות הללו, לא היה לחברי הוועדה מנוס אלא להתפטר. אמנם צעד זה עלול היה להביא לאנדרלמוסיה ציבורית של ממש, אך אין לצפות מהוועדה לעשות פלסתר מעבודתה, מתוך עודף אחריות ציבורית, והרי גם מבית המשפט ניתן לצפות למינימום אחריות ציבורית.

טוב שבית המשפט התעשת, הפעיל שיקול דעת והפתיע בריסון עצמי ואיפוק. אולם התנהלותו הציבורית לכל אורך הפרשה; הימנעותו מלדחות על הסף את עצם העתירה של גלאון, כמו את העתירות לחייב הקמת ו' חקירה ממלכתית ואף הביטויים המיותרים בפסק הדין האחרון, מעידה על בעיה קשה בהרכב בית המשפט העליון שלנו ובשיקול דעתו.  

אגב, האם בשם זכות הציבור לדעת יפרסם בית המשפט את הפרוטוקולים של הוועדה למינוי שופטים? או של ההתייעצויות המקדימות, הבלתי פורמאלית, של נציגי ביהמ"ש בפורום, בהן באמת מתקבלות ההחלטות?

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל.

* "שישי" - "מעריב"