הבלוג של אורי הייטנר

א. מסורת וחידוש

לעם היהודי כישרון מוכח כעם שיודע לזכור. יציאת מצרים וחורבן הבית הם שני סיפורים מכוננים שהיו למרכז ההוויה התרבותית של העם היהודי לאורך אלפי שנים. אין לכך אח ורע באף עם אחר. אחת הדרכים ליצירת תודעת זיכרון, היתה היווצרות טקסט קנוני, עליו חזר העם שוב ושוב, שנה אחר שנה – הגדה של פסח ומגילת איכה. יש עוצמה אדירה בחזרה שיטתית על טקסט, השגור על פיות הקהילה כולה, המעורר זכרונות ואסוציאציות, עד שנוצק בתודעה והופך לחלק מן הדי.אנ.איי של עם, של קהילה.

מצד שני, יש עוצמה רבה בחידוש תרבותי, ביכולת לחדש, ברצון לחדש, ברצון ליצור, ברצון לאפשר ביטוי מתחדש ומגוון של מסר הזיכרון. ויש סכנה בטקסט החוזר ונשנה, שהוא לא יעניין עוד, שהוא ייאמר או יושר מתוך רוטינה, כמצוות חכמים מלומדה, כך שהוא פחות ייגע באנשים, פחות ידבר אל הנוער והילדים. יש עוצמה רבה במתח ובסקרנות בפני החדש.

בדילמה הזאת בין מסורת לחידוש, עיצבנו את הצביון המיוחד של יום הזיכרון באורטל. ישנה מסגרת קבועה, תבנית מסורתית, שאליה אנו יוצקים מידי שנה טקסטים חדשים – בשירה, בקריאת קטעים כלליים ובקריאת קטעים הנוגעים לחברינו שנפלו. הציבור שבא לטקס יודע מה מצפה לו, מכיר את התבנית, אך אין הוא יודע אילו שירים וקטעי קריאה הוא ישמע השנה.

אני סבור שהשכלנו למצוא את שביל הזהב בין מסורת לחידוש.

מעבר לשינויים בתוך התבנית, מידי פעם אנו משנים גם את התבנית. בשנים האחרונות, למשל, קיצרנו את הטקס. עד לפני 8 שנים, הטקס היה מובנה על פי תבנית שעוצבה מיד לאחר מלחמת של"ג. תבנית זאת נבנתה, כאשר היו לנו חמישה חללים. דבקנו בה גם כאשר מספר החללים שלנו גדל, לדאבוננו, לשמונה. כתוצאה מכך הטקס היה ארוך מידי. אם עד אז לכל חלל הוקדשו שיר, קטע כללי וקטע אישי, צמצמנו לחמישה שירים ושישה קטעים כלליים. עם זאת, אנו ממשיכים להקפיד, כמובן, על קטע אישי לכל חלל.

פעמיים הוספנו הקרנת קטעים מסרט ההנצחה, ואחת לכמה שנים נחזור על כך. בשנה שעברה הוספנו קטע דרמטי (המבוסס על עיבוד השירים "עקדת ערן" של איתן פרץ ו"עקדה" של בנו, ערן פרץ ז"ל). השנה הוספנו את התערוכה לזכרם של חברינו. השנה פנינו לציבור במידף, ושאלנו אם יש רעיונות לשינוי. לא היו רעיונות כאלו. על פי תגובות הציבור, הטקס כפי שהוא, מבטא בדיוק את הדרך בה חברי אורטל רוצים לציין את זכר החללים.

            ב. מימד של קדושה

חיי התרבות באורטל ידעו, לאורך השנים, עליות ומורדות. בכל חג ומועד, ניתן לזכור שנים מוצלחות ושנים מאכזבות. המועד היחיד, שבו תמיד ידענו לשמור על רמה גבוהה מאוד, הוא יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל.

מדוע? מדוע לא הצלחנו ליצור באורטל מסורת ליום השואה, הניסיון ליצור מסורת ביום השנה לרצח רבין נחל כישלון חרוץ, ואילו ביום הזיכרון לחללי צה"ל הצלחנו ליצור מסורת כזאת? מדוע אנשים רבים, מחוץ לאורטל, שנכחו בטקס, טוענים שטקס כזה, טקס איכותי כל כך ומרגש כל כך, אין בשום מקום אחר?

לדעתי, הסיבה המרכזית לכך היא מתכונת הערב, ובפרט השילוב הנכון שמצאנו בין הזיכרון הלאומי והזיכרון האישי.

זכר חללי צה"ל, הזיכרון הלאומי, הוא ערטילאי, ולכן ההזדהות עמו קשה. הרבה יותר קל להתחבר לעודד ולגדי, לארז ולאילן, למידד ולאלון, לגילי ולאורי. החברים הוותיקים שהכירו אותם אישית, מחוברים אליהם כמובן מאליו. אולם גם צעירים זה מקרוב באו, ובעיקר הילדים, שנולדו אחרי מותם, חלקם – שנים רבות אחרי מותם, מכירים אותם ומתחברים אליהם. ילדינו גדלים על מורשתם, והיא צרובה בתודעתם. וביטא זאת היטב עודד מ', בדברים שאמר בטקס לפני שנים אחדות. דרך ההזדהות עם זכרם של חברינו, אנו מתחברים לזכר חללי צה"ל כולם.

הטקס באתר ההנצחה הוא הטקס הלאומי – הורדת דגל הלאום לחצי התורן, הדלקת משואת הזיכרון, קריאת ה"יזכור", קריאת קינת דוד ושירת "התקווה". יש בו גם מימד אישי – שמות החללים החקוקים על המצבה, והנחת זרי הפרחים ליד שמותיהם בידי הילדים.

ערב הזיכרון ב"בזיליקום" הוא אישי בעיקרו, אף שיש בו גם קטעי קריאה ושירים כלליים.

המסורת שיצקנו קיבלה מימד של קדושה בקהילת אורטל. אין עוד דבר באורטל, שאני יכול לכנות אותו כקדוש, כמו טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל.

            ג. חלק ממשפחת אורטל

26 שנים חלפו מאז עודד נהרג. 25 שנים חלפו מאז נהרגו ארבעת חללי מלחמת של"ג. וגם היום, אחרי כל כך הרבה שנים, הוריהם שהנם כבר זקנים ולא בקו הבריאות, מקפידים להגיע לאורטל, ומעדיפים את הנסיעה הקשה והארוכה, על פני הטקסים בעירם.

הקשר שנוצר בינינו לבין המשפחות הוא אמיץ מאוד. ההורים מקפידים לציין זאת.

חודשיים לפני הטקס אני מתחיל את הקשר עם ההורים. הם מקבלים שני מכתבים, ועם כל אחד אני משוחח לפחות 3-4 פעמים בטלפון. בשיחות הללו, ההורים אינם מפסיקים לציין עד כמה אורטל חשובה להם, ועד כמה הם נושאים את אורטל בלבם בכל ימות השנה, עד כמה אורטל זורמת בדמם, כפי שאמרו לי הורים שלא יכלו להגיע השנה.

הצביון המיוחד של הטקס, הנותן מקום מרכזי לבניהם באירוע מכובד כל כך, לצד אופי הקשר האישי בינינו לבין ההורים, הוא הגורם לכך. המשפחות השכולות הן חלק מאיתנו, חלק ממשפחת אורטל.

            ד. עד שתפקח את עיניה

בטקס באורטל ובערב "שרים בכפר" של המתנ"ס, שרתי את "אין לי ארץ אחרת".

אהוד מנור כתב את השיר הזה במלחמת לבנון הראשונה. היה זה שיר מחאה דו צדדי. מצד אחד – מחאה על המלחמה שהוא התנגד לה, על כך ש"אדמתי בוערת". מצד שני – התנערות מהאופנה של הייאוש מן הארץ ומן המדינה, שבאה באותם ימים לידי ביטוי במשפט הפופולארי "אם שרון יעלה לשלטון אני ארד מהארץ", בראשית תופעת הסרבנות, בירידה במוטיבציה לשרת בצה"ל וכו'. המסר של אהוד מנור, הוא שגם אם אדמתי בוערת "אין לי ארץ אחרת". אין לי שפה אחרת שהרי "רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי, אל נשמתי". גם אם הגוף כואב והלב רעב "כאן הוא ביתי".

מנור אינו מציע לטייח או להסתיר את הביקורת. "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה". אבל כיוון שאין לי ארץ אחרת, אלחם על דרכה, "לא אוותר לה... עד שתפקח את עיניה".

השיר נכתב בזמן מלחמת לבנון בידי מתנגד למלחמה ההיא, אך המסר שלו נכון לכל מי שחש שאדמתו בוערת. בזמן המאבק על הגולן אימצנו את השיר הזה, גם במסר כמות שהוא, וגם באמירה שזו ארצנו, אין לנו אחרת, זה ביתנו, אין לנו אחר. את השיר הזה שרנו אחרי רצח רבין. את השיר הזה שרו מתנגדי ההתנתקות.

שרתי את השיר מתוך תחושה שהאדמה בוערת תחת רגלינו, כשדמותה של המדינה מצטיירת בדמות קצב והירשזון, אולמרט ורמון ודומיהם. אך אין לנו ארץ אחרת. לכן – לא נשתוק ולא נוותר לה, עד שתפקח את עיניה.

            ה. מקום שבו אפשר לחלום

בשבע השנים האחרונות סיימנו את הטקס בקריאת שירו הנפלא של נתן זך, "אני רוצה תמיד עיניים". הבחירה בשיר הזה, שאינו עוסק כלל בזכר החללים, מבטאת את אהבת החיים, ההיאחזות בחיים, הדבקות בטוב וביפה שבחיים, על אף הכאב והשכול.

אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל.

כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל.

עצם החזרה על אותו השיר כקטע הסיום, נועדה להפוך אותו לטקסט קנוני, ואת קריאתו למסורת. השנה, שכנעו אותי עמיתותיי לצוות, שהגיעה השעה לחדש. השיר שבחרנו, גם הוא של נתן זך, מעביר בצורה אחרת מסר דומה.

סיימנו את הטקס בשני הבתים האחרונים משירו "כולנו זקוקים לחסד". אני אוהב במיוחד ומזדהה במיוחד עם הבית האחרון, הבית שלא הולחן ואינו מושר.

אומרים ישנה ארץ / שאפילו לימונים פורחים בה / שבה גם מכאוב גם מחסור / כאילו תמיד קורנים בה / בואי ואראה לך מקום / שבו עוד אפשר לחלום.

            ו. אל ראש התורן

במוצאי יום הזיכרון, בשעה 20:00, מתקיים בהר הרצל טקס הדלקת המשואות, המציין את סיום יום הזיכרון ותחילת יום העצמאות.

באורטל, במוצאי יום הזיכרון, מתחילה סעודת החג ב-19:00. אמנם הקיבה הקיבוצית רגילה לקבל את שלה בשעה הזאת, אך דומני שיהיה זה מכובד יותר אילו נתאפק, ולא נתחיל את החגיגות בטרם יצא יום הזיכרון.

אני מציע לקיים ב-19:30 טקס מעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות באתר ההנצחה; טקס שיכלול קטע קריאה, שיר אחד, טקס הדלקת המשואות שלנו והנפת הדגל אל ראש התורן.

שבת שלום!

אורי ה'.