תגובה לאלוף בן, "בלתי מנוצחת", "הארץ" 4.5.07
במאמרו, מציע אלוף בן פרשנות לציטוט סלקטיבי מדו"ח וינוגרד, כדי לקדם את האג'נדה לה הוא מטיף בחודשים האחרונים – נסיגה מהגולן. המשפט המצוטט הוא: "צה"ל לא היה מוכן למלחמה, בין השאר, כי בחלק מן הדרג המדיני והצבאי התגבשה המחשבה כי עידן המלחמות עבר... על פי ניתוח כזה – לא היה נחוץ להתכונן למלחמה, אבל גם לא היה נחוץ לחפש בלהיטות מסלולים להסכמים יציבים וארוכי טווח עם שכנינו". על כך מוסיף בן: "אפשר להעריך שהוועדה מתכוונת להסדר עם סוריה... ישראל לא נערכה למלחמה והזניחה את צבא היבשה, אבל גם לא התאמצה באמת להשיג שלום".
והרי ממשלות ישראל היו אובססיביות להגיע להסכם שלום עם סוריה בכל מחיר. ארבעה ראשי ממשלות – רבין, פרס, נתניהו ובעיקר ברק, עשו מאמצים עילאיים להגיע להסדר, תוך נכונות לוויתורים מופקרים, ולא מצאו פרטנר בסוריה. יש לזכור, שראשי הממשלות הללו לא הציעו לסורים "רק" נסיגה לגבול הבינלאומי, כדוגמת ההסכם עם מצרים, אלא נסיגה לקווי 67', כלומר גם משטחים עליהם הסורים השתלטו בשנות המדינה הראשונות, תוך הפרה בוטה של הסכמי שביתת הנשק. כזכור, אסד סרב לקבל את הצעת ברק, בשל התעקשות ברק על... 40 מטר (!) על חוף הכינרת.
מלחמת לבנון השניה הפריכה את תיאוריות הכזב על פיהן בעידן ההיי-טק אין משמעות לשטח, וניתן לנצח מלחמה באמצעות כפתורים ומטוסים. הנה, ללא שליטה על השטח, לא הצלחנו לגבור על ארגון טרור קטן שהפציץ באלפי קטיושות את יישובינו. עובדה זו מוציאה את העוקץ מהתיאוריה ה"ביטחונית" עליה התבססו תומכי הנסיגה מהגולן.
ההתקפה על ישראל מלבנון אחרי הנסיגה המלאה ממנה, כמו גם התוקפנות הנמשכת מעזה אחרי הנסיגה המלאה ממנה, מוכיחות שהסכסוך בינינו לבין שכנינו אינו על מיקום הגבול, אלא על עצם קיום המדינה.
לנוכח לקחים אלה, המלצותיו של אלוף בן תלושות ומנותקות מן המציאות. אימוצן, חלילה, יהיה המבוא למלחמה הבאה, שתהיה קשה מכל קודמותיה, ולוועדת החקירה הבאה, שמסקנותיה תהיינה חמורות משל קודמותיה.
* "הארץ"