הבלוג של אורי הייטנר

במאמרי "שאלות היסוד" ציטטתי מתוך ההספד שנשא משה דיין על קברו של רועי רוטברג. כתגובה, שלח אורי מ' טוקבק בו קבל על הציטוט הסלקטיבי. לטענתו, העובדה שלא ציטטתי פיסקה אחרת מדבריו של דיין, שיש בה גילוי הבנה למניעי הפלשתינאים, מסלפת את דברי הנואם, מאחר ודבריו על הפליטים מבטאים נכונות לפשרה עם הפלשתינאים.

כמובן שאין מקום לציטוט טקסט שלם בתוך מאמר, וציטטתי מספר משפטים שראיתי את ציטוטם כמשרת את המסר שרציתי להעביר. אולם לנוכח דבריו של אורי מ', חשבתי שיהיה זה נכון להקדיש מאמר שלם לנאומו של דיין, שאני רואה בו נאום יסוד, נאום מכונן המציג נכוחה את מציאות חיינו כפי שהיתה לפני 51 שנה, עת נאמרו הדברים, וכפי שהיא גם היום.

אקדים ואומר שאיני דייניסט. אני רואה בדיין דמות שלילית ברמה האישית המוסרית, כפי שבאה לידי ביטוי בפרשיות המין, בצפצוף על החוק ובשוד העתיקות שבהם לכלך את ידיו. אני רואה עצמי כתלמידו של יגאל אלון, יריבו הגדול של דיין. דיין הוא, בעיניי האשם העיקרי במחדל יום הכיפורים. בניגוד לדדו ולגולדה, לבר לב, לשרון ולחופי, הוא גם לא התעשת בהמשך המלחמה, איבד את העשתונות ולכן אין הוא שותף אמיתי באחריות לניצחון במלחמה. מצד שני, אי אפשר להתעלם מתרומתו המשמעותית לביטחון ישראל. הוא היה שר הביטחון בניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. אמנם לא הוא הכין את צה"ל לניצחון, שהרי הוא נכנס לתפקידו שלושה ימים בלבד לפני המלחמה, אך עצם מינויו העלה את המוראל והפיח רוח חיים וסערת קרב בקרב הציבור וחיילי צה"ל, ובכך תרומתו הגדולה לניצחון. הוא היה רמטכ"ל הניצחון של מלחמת סיני. ובעיקר – הוא היה אחד מגדולי הרמטכ"לים בתולדות צה"ל. עיקר חשיבותו כרמטכ"ל, היתה בעיצוב רוח הלחימה של צה"ל – הנחישות לנצח, הדבקות במשימה, הנכונות להקרבה, החתירה למגע, אחוות הלוחמים. אני רואה בהספד שנשא, כרמטכ"ל, על קברו של רועי רוטברג, יצירת מופת, נאום מחנך לדורות. עוד כמדריך בתנועה לימדתי את חניכיי את הנאום וחינכתי לאורו, וכך אני נוהג עד היום.

            השקט של בוקר האביב סינוורו

בראשית אפריל 1956 ביקר הרמטכ"ל דיין בנחל עוז, ושם הכיר את מא"ז (מפקד אזור) היישוב רועי רוטברג, נער תל אביבי, מחלוצי היישוב שעל גבול עזה. מן הסיור בגבול עזה חזר מודאג מפני הסלמה צפויה, שאכן היתה. ב-29.4 שב לקיבוץ, על מנת להשתתף בחתונה של מספר זוגות מן הקיבוץ. בזמן ההכנות לטקס, יצא רועי רוטברג, רכוב על סוס וחמוש במקל, לגרש מסיגי גבול ערבים שקצרו את שדות הקיבוץ וגנבו את התבואה. הערבים ירו בו, גררו את גופתו על מעבר לגבול, התעללו בה, ניקרו את עיניה והחזירוה למשקיפי האו"ם. למחרת נקבר רועי. דיין נשא את ההספד ההיסטורי.

בדבריו אמר את תמצית השקפת עולמו הציונית – הכורח להכיר בעובדה שנגזר עלינו להלחם על קיומנו, ולא להסתנוור מאשליות שלום, שעלולות להקהות את דריכותנו.

וכך אמר דיין:

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".

דיין מנתח את מהות האיום שלפנינו ביושר ובאומץ, ומבטא הבנה לשנאת הרוצחים. אכן, הם רואים בארץ הזו ארצם, ועינם כלה כשהם רואים אותנו מיישבים את הארץ ומעבדים את שדותיה. הדברים הללו נאמרו לפני מלחמת ששת הימים, שיש מי שבסילוף ההיסטוריה מנסים להציג אותה ואת תוצאותיה כמוקד הסכסוך. עוד כאשר ישבנו בגבולות 49' (המכונים היום קווי 4.6.67) הבין דיין שהסכסוך בינינו לבין הערבים אינו סכסוך גבול, אלא סכסוך קיומי. זהו סכסוך על כל הקופה, ולכן המסקנה ממנו אינה נכונות לפשרה מצדנו. ההיפך הוא הנכון, נכונות לפשרה תתפרש כחולשה, תקהה את דריכותנו ותסנוור את עינינו.

דיין מציע להבין את מקורות השנאה של הפלשתינאים. אם נבין זאת, לא נבוא אליהם בטענות, אלא נתאים עצמנו למציאות ונתבע את התביעות מעצמנו, לא מהם. התביעה מעצמנו, היא למלא את ייעוד דורנו, את גזירת חיינו, כדור התנחלות – ליישב את הארץ ולהגן עליה. הדברים נאמרו עשור אחרי השואה, ודיין רואה בכך את מילוי צוואת הנספים "מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו". עלינו להיות מודעים לים השנאה ושאיפות הנקם של אויבינו, אך להיות נחושים למלא את ייעודנו ולהגן על עצמנו, כיוון שים השטנה "מצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו".

דיין קורא לנו לקחת אחריות על חיינו, ומתרה בפנינו, שאם לא נעשה כן, אם נרפה את דריכותנו, אם נשלה את עצמנו באשליות שלום שווא, אנו נישא באשמה על ההרג בתוכנו. דיין אינו מהסס, בעניין זה, להשתמש בדברים הקשים שאומר אלוהים לקין כשזה רצח את הבל אחיו: "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה", בדברו על "דמי רועי הזועקים". אנחנו אשמים במותו, כיוון שאפשרנו לערגה לשלום להחריש את אוזנינו. ברמזו לגורמים היוניים במערכת הפוליטית, בראשות משה שרת, שקראו לפשרה עם הערבים (כן, כבר אז, כשלא היה "כיבוש" וישבנו בגבולות ההם), אותם הוא כינה "שגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו" הוא הציע לציבור בישראל שלא להאזין להם.

            נאום חייו

משה דיין היה נואם מחונן. נאום זה היה הטוב והחשוב בנאומיו. הוא נשא אותו בדיוק ביום הולדתו ה-41, והוא ביטא בו את ה"אני מאמין" שלו. בספרו "מלחמת היום השביעי", אמר על נאום זה אורי אבנרי ש"מכל אלפי הנאומים, המאמרים וההצהרות של דיין, מבטא רק אחד באמת את אשר עם לבו. זהו נאום ההספד שנשא על קבר רועי רוטברג". ואכן, בספרו "לחיות עם התנ"ך", 22 שנים לאחר מכן (1978) שב דיין ופרסם את הנאום במלואו.

באותם ימים הוא כבר כיהן כשר החוץ בממשלתו של בגין. הוא שב והציג את נושא הפליטים, אך לא היה בהתייחסותו כל ביטוי של חרטה או הצטדקות. אכן, קיימת בעיה של פליטים, אך זוהי תוצאת התוקפנות הפלשתינאית שבאה לידי ביטוי בהתקפת הדמים על היישוב היהודי למחרת החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, והתוקפנות של מדינות ערב שפלשו לישראל ביום הקמתה במטרה להשמיד את היישוב היהודי ולמנוע את הקמת המדינה. עליהם מוטלת מלוא האחריות לבעיית הפליטים והם, ואך ורק הם, צריכים לפתור אותה.

בפסקה המקדימה את הנאום, מסביר דיין: "שלוש מאות וחמישים אלף נפש התגוררו ברצועת עזה, היא ארץ פלשתים לפנים, באותה רצועת ארץ צרה שבין הים התיכון ובין מדינת ישראל. את כל ההצעות שהציעה ישראל, להעבירם לארצות אחרות ולשקמם שם, דחו מנהיגיהם הערבים. הם האמינו כי עוד יחזרו וילחמו בישראל, צבאותיהם ינצחו את צה"ל, מדינת ישראל תימחה מעל פני האדמה והם יחזרו לכפריהם ויקימו שוב את פלשתין" (דיין, "לחיות עם התנ"ך, ע' 143). אכן, דיין ניתח נכוחה את המציאות, והסיק את המסקנות הנכונות, שבאו לידי ביטוי בנאומו.

12 שנים לאחר נאומו ההיסטורי, בהיותו שר הביטחון, נאם דיין בפני בוגרי בית הספר לפיקוד ומטה בצה"ל, וחזר על דברים דומים מאוד: "נגזר עלינו לחיות במצב של לוחמה מתמדת עם הערבים, ואין מנוס מקרבות דמים. יתכן שזה מצב בלתי רצוי, אך כזאת היא המציאות. אם חפצים אנו להמשיך בעבודתנו בניגוד לרצון הערבים, נהיה מוכרחים להביא בחשבון קרבנות כאלה".

            אל תהיו עייפים

ב-5.7.68 היה דיין הדובר המרכזי בכנס נוער של בני איחוד הקבוצות והקיבוצים שנערך בגולן. בנאום זה שב וחזר על עיקרי משנתו. את הנאום כולו, מילה במילה, ציטט בתשובה לשאילתא בכנסת, עובדה המעידה על החשיבות הרבה שהוא ייחס לו.

"... אני רוצה לפנות אליכם כבני הדור הזה, כישראלים וכיהודים... בכוח האמונה הזאת, ולומר שאנו, במשך 100 השנים האלה של שיבת ציון, פועלים בשני דברים: בבניית הארץ ובבניית העם. ואלה הם תהליכים שפעם קראו להם 'עוד דונם ועוד עז', ועוד יהודי ועוד עליה. המשמעות שלהם זה תהליך של התרחבות, של עוד יהודים ושל תוספת יישובים ותוספת התנחלות, כל השנים האלו. ולפני 20 שנה היינו 600,000 והיום אנו קרוב ל-3 מיליון.

ואל יימצא יהודי שיאמר – סוף פסוק. אל יימצא איש שיאמר – אנו מתקרבים אל סוף הדרך. בשום פנים ואופן לא. זהו תהליך שטרם בא אל סיומו.

והוא הדבר ביחס לארץ. אין לאיש טענות אליכם ולדורי, שאנו לא התחלנו את התהליך הזה. אנו נולדנו כאן ומצאנו את הורינו שבאו הנה לפנינו. אבל תהיינה טענות אליכם, אם אתם תבואו ותאמרו: עד כאן. לא עליכם החובה לגמור, עליכם החובה להניח את הרובד שלכם, להאמין קודם כל ולא לקפל את הדגל. להאמין בשני הדברים האלה: בריכוז העם היהודי בארץ כל כמה שנוכל. לא להיתפס לייאוש הזה: 'היהודים לא יבואו מארצות הברית', 'לא יבואו ממקומות אחרים', 'לא יבואו'. להאמין בהמשך העליה, בריכוז העם היהודי כאן, וכמיטב יכולתכם, בזמנכם, בחייכם, לעשות גם להרחבת ההתנחלות. לא חייבים לגמור, אבל חלילה לומר: סוף פסוק, עד כאן, עד הדגניות, עד מפלסים, עד נחל עוז ותו לא.

זה תהליך שנמשך 100 שנים. אנו חייבים לתת את חלקנו בו במידת האפשר, אבל לא לומר: עד כאן, וסיימנו.

אני יודע שישנם רבים שאומרים: אבל זה לא ריאלי, זה לא ניתן. אתם בוודאי שמעתם ותשמעו זאת: הערבים לא יעשו איתנו שלום, והאחרים, העולם, לא ייתן לנו להישאר במקומות שאנחנו רוצים להישאר. אנו חיים כבר הרבה שנים מ'לא ניתן' אחד אל 'לא ניתן' שני, ואל ה'לא ניתן' השלישי. מה'בלתי ריאלי' כביכול הראשון –אל השני ואל השלישי.

כאשר הרצל אמר להקים מדינה יהודית, זה היה ריאלי? כאשר אמרו להקים את האיכר היהודי, את החייל היהודי, את הפועל היהודי – זה היה ריאלי? המדינה היהודית – זה היה ריאלי?

וכאשר הבריטים עזבו את הארץ, הערכת המצב שלהם, של טובי הגנרלים שלהם היתה, שלאחר שמונה ימים נצטרך להיכנע, כי זה לא ניתן, לא ריאלי ש-600,000 יהודים אלה, עם ההגנה הזאת שלהם, יוכלו לעמוד בפני הים הערבי שמסביב. מ'לא ריאלי' אל 'לא ריאלי', ואנו 3 מיליון, והיתה עליה ב', וחידשנו את השפה ועשינו צבא ישראלי. מ'לא ניתן' – ל'לא ניתן', מ'בלתי אפשרי' ל'בלתי אפשרי' – אנו יושבים היום מהסואץ ועד הגולן.

זה ניתן. הגענו לזאת כאשר האמנו בכך. אם מאמינים באותו סולם יעקב שראשו בשמיים, והמטרות לפעמים נראות כאילו הן בעננים, באמונה של משהו גבוה שלא ניתן להשיגו – ורגליו על הארץ במציאות, כאשר מתקדמים שלב אחר שלב מקרקע המציאות להגשמת ולהמחשת המטרות המיוחלות.

אולם על מנת להשיג זאת, אין להסתפק בחובות שהאמונה הזאת מטילה על כל אחד מאיתנו. ולכן אני רוצה לסיים את דבריי ולומר, לצפות מכם, להתברך בכם: כיהודים, אל תהיו לא מפונקים ולא עייפים. לא מפונקים. העם היהודי בהיסטוריה שלו לא פונק על ידי מה שקוראים משפחת העמים. הגויים לא פינקו אותנו בכל ההיסטוריה. וגם היום לא יפנקו אותנו. ואם תשמעו איך שמספרים לנו שאנו כאלה וכאלה, מגנים אותנו ומקבלים החלטות נגדנו – אז תזכרו שאתם בנים לעם היהודי, ואל תהיו מפונקים, אל תחכו למחמאות, אל תצפו לזרי פרחים. לא זכינו לזאת במשך כל 4,000 השנה שעמנו קיים, לא פינקו אותנו. אתם, היהודים, הגויים לא יפנקו אתכם – ואל תבהלו מכך.

וחשוב עוד יותר, שלא להיות עייפים! יהודים מדי פעם היו עייפים, יהודים התעייפו. בחלקם התעייפו מלהיות יהודים והתבוללו באחרים. היה להם קשה. זה מעייף מאוד להיות יהודי. והיהודים התעייפו ממאמץ ההגשמה וחדלו לנסות ולבצע, לעשות, ולהגשים את מה שמאמינים. ואת זאת אסור לעשות, אסור להתעייף.

אתם, הצעירים, אינכם מפונקים. אני בטוח שבאיחוד הקבוצות והקיבוצים לא פינקו אתכם, ועוד אינכם עייפים. אתם נכנסים עכשיו לחלק הפעיל של החיים בארץ, בתקופה שבה אנו עומדים בפני המאבק וההתמודדות, אולי הקשים והקובעים ביותר במשך עשרות השנים האחרונות – על מפת ישראל שנפרשה עכשיו לנו.

אל נא תתעייפו ואל תקפלו את הדגל. תאמינו בריכוז העם היהודי פה, ובהמשכת ההתנחלות, ותטילו חובות אישיות, כל אחד על עצמו, על מנת שנגשים את אמונתכם".

דיין עצמו, בערוב ימיו, התעייף. אך דבריו אלה חקוקים בסלע, וראוי להמשיך ולחנך עליהם את הדורות הבאים.

            נביא החי בינינו

בספרו "לחיות עם התנ"ך", מספר דיין על פגישה עם המשורר הנערץ עליו, נתן אלתרמן, ימים אחדים אחרי נאום ההספד על רועי רוטברג. וכך אמר לו אלתרמן: "יתכן שלא נוכל להפסיק את פעולות הכנופיות הערביות, והשאלה האמיתית אינה אם יחדלו הערבים מהרצח, אלא אם נוכל אנו לעמוד בכך. אתה יודע, בחיי האומה שלא כבחיי הפרט, לדם הנשפך יש השפעה הפוכה. מלחמות על הגנת המולדת מהדקות את הקשר לארץ, לקרקע שרוותה את דם הנופלים. רצח רועי עשוי לחשל את רצון החברים האחרים בנחל עוז להמשיך ולהחזיק במקום למרות התקפות הערבים עליהם."

"שתיתי בצמא את דבריו של אלתרמן", מספר דיין. "אף שלא נאמרו בשטף ולא פוארו במליצות, נשמעו כחזון אחד הנביאים. נביא החי בינינו, הנוהג כמונו אבל מבטו חודר לפני ולפנים – אל נשמת האדם וגורל האומה.  אלתרמן היה מקובל עליי כגדול משוררי תקופתנו... הדור הצעיר שתה אותם [את דבריו א.ה.] כמי מעיין זך ושאב מהם אמונה. המוות והנפילה בקרב הם בשירי אלתרמן חלק מהמאבק ונדבך בתקומה".

גם אני, הקטן, רואה באלתרמן את גדול משוררי דורנו. אסיים באחד משיריו האחרונים:

אז אמר השטן: הנצור הזה

איך אוכל לו.

אתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ואמר: לא אטול כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק.

 הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי www.bsh.co.il